זיכרון ומזהה

הגטו בעיר פְּרוּזָ’נָה בפּוֹלֵסְיֶה הוקם על ידי הנאצים באוגוסט 1941. גבולותיו היו הרחובות הידועים כיום בשמות: קוֹבְרִינְסְקָה, סְוָובּוֹדָה, לֶנִין, קִירוֹב, אוֹסְטְרוֹבְסְקִי וטוֹרְמָסוֹב. רשויות הכיבוש תיכננו להפוך את פרוז’נה לעיר המיועדת ליהודים בלבד. פעילויות היישוב המחדש הביאו לכך שהתגוררו שם כ־18 אלף איש. התנאים בגטו הלכו והתדרדרו. חדרים צפופים ומנות מזון קטנות מדי הובילו לעלייה במספר החולים. בתקופה של סוף 1941 עד תחילת 1942 בלבד, בגטו בפרוז’נה קיפחו את חייהם 6 אלפים יהודים.1

בסוף פברואר 1942 אוֹלְגָה גוֹלְדְפַיין, רופאה יהודייה מהגטו בפרוז’נה, קיבלה הזמנה למנזר הנשים. רֶנְיָה וְיֶוְויוּרְקוֹבְסְקָה, חניכה של האחיות הנזירות, הצליחה להיכנס לגטו בתואנת ביקור אצל רופא שיניים יהודי, ושם מצאה את ד”ר גולדפיין.2 הנערה ביקשה ממנה ביקור אצל האחות גנובפה צ’ובק המרותקת למיטתה. הרופאה עבדה בשקמית – היא השגיחה על איכות המנות שהוגשו לאנשי הגסטפו ולז’נדרמים. הודות לכך היה לה אישור יציאה מאזור הגטו. „בקוצר רוח חיכיתי לערב ולהגעתה של הרופאה, שתעזור לי לקום מהמיטה בהקדם האפשרי. בסוף היא הגיעה. היא עשתה רושם טוב עליי ועל שאר הנזירות.”3 התרופות שהיא רשמה הועילו ואחות גנובפה הרגישה טוב יותר. היא חלתה שוב בחודש מרץ, כאשר הגרמנים העבירו את האחיות לדירה חלופית. אולגה גולדפיין ביקרה שוב את האחות ודיברה איתה זמן רב. היא רצתה להיפרד – היא חששה מחיסול הגטו ומהעברה למחנה, שמשמעותה בעבורה הייתה מוות ודאי: „היא אמרה שהיא הייתה מאוד רוצה לשרוד את הכול ולראות את הגרמנים מובסים. »גם אני חיכיתי לזה« – השבתי. ואז היא שאלה אותי אם אוכל, במידה ויהיה בכך צורך, לתת לה מקלט ולהסתיר אותה.4

המצב בגטו הלך והחמיר. ב-3 בנובמבר 1942 גנובפה קיבלה הודעה טרגית על מותה של ד”ר גולדפיין. הרופאה הרעילה את עצמה, ככל הנראה, יחד עם אנשי אינטליגנציה אחרים. זריקת הרעל לא היתה חזקה מספיק – כך רצה הגורל. האישה הצליחה ליצור קשר עם האחות גנובפה ולהיפגש איתה ליד גדר הגטו. „חיכיתי זמן רב. לאחר זמן מה היא הגיעה. הרופאה נראתה נורא – היא השתנתה ללא הכר. היא דמתה יותר לבן מינן מהלך מאשר לבן אנוש.”5

הנשים קבעו כי בלילה תגיע ד”ר גולדפיין לבית האחיות בחסות החשיכה, וכך היא עשתה. לאחר חמישה שבועות, כשהרשויות הגרמניות החלו להתעניין בהיעדרותה של ד”ר גולדפיין, היא נאלצה לחזור לגטו ב-10 בדצמבר. באותו זמן התגלה שהאחות גנובפה הסתירה את היהודייה. המידע הגיע לאם המנזר, שהענישה את האחות גנובפה בפיטורין מתפקידה כאחות הראשית.

ב-28 בינואר 1943 אנשי הגסטפו הקיפו את הגטו. הם ציוו לראשי הכפרים לתת להם 4 אלפי עגלות. היהודים הוצאו במשך ארבעה ימים. האחות גנובפה חיכתה בתאה, כאשר לחדר נכנסה האחות מַרְיָאנְנָה. „היא התיישבה בכיסא ליד התנור הלוהט ושאלה אותי, מה עליה לעשות אם תגיע ד”ר גולדפיין. «פתחי את הדלת והביאי אותה לחדרי» – השבתי. «אבל אסור להסתיר אותה כאן – אמרה היא – האחות הראשית לא תסכים לזה. » «במקרה שכזה אאלץ לצאת מכאן ולחפש מקלט במקום אחר» – עניתי.”6 בסביבות שתיים בלילה הרופאה היהודייה הופיעה בדלת. האחיות נתנו לה להיכנס. היא נמלטה בקפיצה מהקרון הנוסע לאושוויץ בכפר אוֹרַנְצִ’יצֶה. היא הסתתרה במנזר, אך לא יכלה להמשיך להישאר שם. האחות גנובפה החליטה כי שתיהן תעזובנה את פרוז’נה. האחיות מבית המנזר הכינו אותן לדרך, ולד”ר גולדפיין הורו ללבוש תלבושת נזירה. איש בשם מִיחָלְצִ’יק הגיע בעגלתו לאסוף את שתי הנשים. הן לקחו איתן רק את התעודות של האַרְבַיְיטְסְאָמְט. בעבור ד”ר גולדפיין הוצאה תעודה עםהשם „האחות הֶלֵנָה וִיסוֹצְקָה”.
הנשים חוו רגעי אימה כאשר עברו ליד הז’נדרמים ששמרו על הגטו. „כמה פחד הרגשתי באותו רגע, אינני מסוגלת לתאר! אילו הם היו דורשים מאתנו להציג תעודות זהות, הם היו הורגים לא רק אותי, אלא גם את מיחלצ’יק החף מפשע, וזה היה גם סופן של האחיות.”7

גולדפיין וצ’ובק שהו במשקים שונים והתקיימו מסכומי כסף צנועים שקיבלו מאנשים שונים. הם הצליחו לשרוד עד יולי 1944. לאחר השחרור ד”ר אולגה גולדפיין נסעה לצרפת, והאחות גנובפה צ’ובק עברה לגור בלוּדְז’. היא לא קיבלה רשות לחזור למנזר.

על גבורתה האדירה בעת הצלת ד”ר אולגה גולדפיין, הוענק לגנובפה צ’ובק על ידי מכון יד ושם תואר חסידת אומות העולם

ביבליוגרפיה:

1. י. א. אַלְטְמָן (I. A. Altman), Holokost na teritorii SSSR , מוסקבה 2009.
2. ג. צ’ובק (G. Czubak), W habicie, ורשה 1986.
3. Israel Gutman (Editor in Chief), The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations – Rescuers of Jews During the Holocaust, vol. 1-2: Poland, Yad Vashem, Jerusalem 2004.