זיכרון ומזהה

ב-10 באוקטובר 1940 הועבר בית היתומים בגְרָבְּיֶה (Grabie) לאזור הגֶנֵרַלְגוּבֶרנֶמַן. הילדים ושלושת האחיות – גרטרודה מרציניאק, קוֹנְקוֹרְדְיָה יָנְקוֹבְסְקָה ולודוויקה מלקייביץ’ – יצאו לדרך. „כבר ב-5 בבוקר הגיעו 3 מכוניות גדולות, שאליהן הוכנסו הילדים והאחיות. כל אחד מהילדים החזיק צרור עם שארית בגדיו תחת זרועו האחת, ובידו השנייה – כיכר לחם יבש.”1

האחיות והילדים התגוררו תחילה בשְׁוִוידֶר, ולאחר מכן באוֹטְבוֹצְק. מצבו הכלכלי הקשה של בית היתומים לא היווה מכשול להצלת ילדים יהודים. אפילו החלטתו של הַנְס פְרַנְק מתאריך 16 באוקטובר 1941, שהובילה לקביעת עונש מוות על עזרה ליהודים, לא עמדה בדרכם.

האחות לודוויקה מלקייביץ’, כאשר קיבלה על עצמה את המשימה להציל את הילדים היהודים, הייתה מודעת לכך כי בכל רגע היא עלולה להביא על עצמה את אותו גזר המוות, ואף לסכן את הקהילה כולה. אך הדבר לא עצר בעדה. היא הייתה מסוגלת להתגבר על פחד המוות על מנת להציל ילדים חפים מפשע.”2

האחיות באוטבוצק הסתירו ילדים יהודים שהוריהם שהו בגטו או ברחו. המתווכת בתכנון הבריחה היתה גברת אדמוביץ’, שהיתה משתפת פעולה עם מחלקת הפיקוח של העיר ורשה ברחוב זְלוטה (Złota) 2 האחות לודוויקה היתה אחראית על הקשר עם ההורים היהודים: היא הייתה משיגה את המסמכים ומביאה את הילדים למוסד. בכל פעילותה היא התייעצה עם בכירת הבית – האחות גרטרודה מרציניאק. הקשר עם הצד היהודי התאפשר הודות למציאתו של בעל המלון בשווידר, בו האחיות יכלו להקים בתור התחלה את מוסדן. שמו היה יוּזֶף קַפְלוֹן, איש מבוגר, בודד וחולה. האחות לודוויקה הייתה מבקרת אותו מדי יום ראשון ומספקת לגטו מנות מזון חמות. כעבור זמן קצר החלה הקהילה היהודית לתת בה את אמונה.

בין הניצולים היו: דָּנִיֵּאל לַנְצְבֶּרְג (בן ה-3), שהוריו ביקשו בנוסף שבנם ייטבל, רות נוי (שנלקחה לאחר חיסול הגטו וקיבלה תעודת לידה מזויפת עם השם „תֶרֶסָה וִיסוֹצְקָה”) ושְׁלוֹמִית רִיבָּק (בת ה-13), שנתפסה בשעה שחיפשה שאריות מזון בתוך חבית. האחיות אימצו אותה למשך מספר חודשים ומצאו לה מקלט בטוח במנזר בעיר העתיקה בוורשה. בשל תווי הפנים השמיים של הילדה, נסיעה בליווייתה הייתה מסוכנת – והאחות לודוויקה חבשה בשל כך את ראשה.

האחיות חיו בפחד מתמיד. פעם אחת רץ אחד הילדים המוסתרים למטבח ושם הביט מבעד לחלון. הדבר לא נעלם מעיניהם של חיילים גרמנים, שהאשימו את האחיות בהסתרת ילדים יהודים. רק הרוגע והשלווה של האחות גרטרודה הצילו את בני הבית ממוות. „האחות לודוויקה, שלא היתה מסוגלת להתמודד עם הגרמנים הנסערים, קראה לאחות גרטרודה מרציניאק, שהסבירה לגרמנים בשלווה, בגרמנית שוטפת, כי הן לא מסתירות שום יהודים. כאישור לדבריה היא הציעה לילד לחבק את „האדונים האלה, הלבושים כה יפה”. הילד, שבטח באחיות לחלוטין, הושיט את ידיו אל החיילים, והאחות הבכירה הציעה להם כיבוד.”3 הגרמנים עזבו את הבית מבולבלים.

אחרי המלחמה הגישה משפחת נוי למכון יד ושם בקשה להעניק לאחות לודוויקה את תואר חסידת אומות העולם. המשפחה כינתה אותה „אם הגטו באוטבוצק”. כך מספרת על האחות לודוויקה רוֹס נוֹי, אמה של רות הניצולה: „אני תמיד אזכור את הרגע, מיד אחרי המלחמה, שבו באתי למוסד להביע את תודתיעל הצלת ילדתי ולהשאיר שם את הכסף שנותר לנו בתום המלחמה. האחות לודוויקה היקרה, השליחה המטפלת שלנו, אמרה לי אז: «שמרי נא את הכסף, הרי הגרמנים לקחו מכם הכל. אך בכל פעם בחייך כשמישהו יזדקק לעזרה, תעזרי לו.”4

במשך מלחמת העולם השנייה בבית היתומים באוטבוצק הסתתרו כ־40 ילדים יהודים. על אומץ ליבן ומסירותן הוענק לאחיות גרטרודה מרציניאק ולודוויקה מלקייביץ’ תואר חסידות אומות העולם.

ביבליוגרפיה:

1. י. גְרוֹנְזָ’בְסְקִי (J. Grążawski), Kronika powołań kapłańskich i zakonnych miasta i okolicy Brodnicy n. Drwęcą 1926-1996, זוֹמְבְקִי (Ząbki) 1998.
2. ז. נוֹסוֹבְסְקִי (Z. Nosowski), W naszym klasztorze Żydów szukać?, „Gazeta Otwocka”, יולי 2012.
3. ק. שְׁטִילְץ (K. Sztylc), S. Ludwika Małkiewicz i jej działalność w Domu Dziecka w Otwocku w czasie II wojny światowej, טוֹרוּן 2009.