זיכרון ומזהה

יוזף ביז’ונסקי התגורר עם משפחתו בווּלְקה קיקוֹלסקה (Wólka Kikolska), שם היה לו משק חקלאי המרוחק כ- 4 ק”מ מתחנת המכס בגבול.
בשלהי ספטמבר 1942 נכנס לחצרו גבר כבן 35 עם בחורה בת 22. האיש שאל אם הוא יכול לקנות חלב ולנוח. יוזף כיבד את האורחים בארוחה. אחרי שיחה קצרה הוא רכש את אמונו של האיש שהציג עצמו כשורגל (Szurgał) וסיפר שהוא עוסק בהברחת היהודים מגטו ורשה, דרך נהר נארב (Narew) לוולקה. הוא שאל אם יוכל להלין אצלו למשך כמה ימים את האנשים שהוא מבריח. יוזף ואשתו הסכימו. האיש נזכר: „כשראיתי אותם, ירודים, מותשים ומעונים על ידי הגרמנים, חשבתי שהלב יתפוצץ לי מצער, לא יכולתי לסרב לעזור להם ולא חשבתי מה יגידו השכנים. חשבתי לי: אם איהרג, אין מה לעשות, אבל אני חייב לעזור להם.1
הזוג עזב, אך הם חזרו כעבור רגע. הבחורה שנלוותה לשורגל, ליבה, הייתה חלשה מדי מכדי להמשיך בדרך. יוזף הציע שתישאר במשק ותנוח. ליבה גרה שם במשך שבועיים. במשך היום הייתה יושבת בדרך כלל על עץ התפוחים, כדי שלא יבחינו בה.

למחרת שורגל שוב הגיע למשק, רצה לתאם את המשך שיתוף הפעולה. הם החליטו שהוא יביא את הניצולים בערבים דרך היער, מכיוון הנהר, ואחרי שהם ינוחו במשק של יוזף, הוא יסיע אותם למשק של בנדובסקי (Bandowski).2 עוד באותו, בערך בסביבות השעה אחת עשרה, הגיעו לבית ביז’ונסקי כמה וכמה אנשים ממוצא יהודי. יאן הלין אותם באסם ובעליית הגג, ויחד עם אשתו האכיל אותם וטיפל בפצעיהם. ביום השלישי בבוקר יאן העביר אותם לכפר צגיילניה פְּסוּצְקָה (Cegielnia Psucka), למשקו של בנדובסקי, שהיה מפזר את הניצולים למקומות שונים (לפני בקשותיהם והצעותיו). בשבוע אחד היו מגיעים ליוזף 6 עד 15 אנשים, ובכל פעם שורגל בא אתם.
כל משפחתו של יוזף הייתה מעורבת במתן עזרה. „כשראיתי את הפרצופים הירודים והחיוורים, כמעט שקופים, והרגליים הנפוחות מרעב, נתתי להם אוכל ככל שיכולתי, הייתי מוצאי הכל אוכל (כך!) מהבית שישבעו, גם אשתי ובתי בת ה-14 עזרו לי, הן הביאו להם מרקים, לחם וחלב, מאוד ריחמו על הסובלים, הביאו להם תחבושות לחבישת הרגליים הנפוחות.3

בעת הובלת היהודים יוזף הפגין יצירתיות מופלגת. הוא היה משכיב את הגברים בתחתית העגלה ומכסה אותם בקש ואת הנשים היה מושיב מאחור. לאחת היהודיות הוא כרך תחבושת סביב הראש כדי להסתיר את תווי פניה השמיים, והורה לה להישען על זרועה של אשה אחרת ולהעמיד פנים ששתיהן נוסעות לרופא.

קרה שעצר אותם סיור גרמני. יוזף הסביר שהם ממהרים כי יש אתם אדם חולה במחלה אנושה והם נוסעים לרופא בנָשֶלסק (Nasielsk). זה היה תכסיס מוצלח משום שהגרמנים פחדו להידבק. השוטר רק נופף בידו הורה להם להמשיך בנסיעה. כושר ההמצאה נדרש גם כאשר שוטרים גרמניים התקרבו למשק שבו שהו היהודים. לדוגמה: כאשר עם הקבוצה השנייה של אנשים הגיע נער בן 16, יוזף נתן לו שוט ואמר לו לרוץ למרעה ולהעמיד פנים שהוא רועה פרות.
היהודים רצו לשלם ליוזף על עזרתו. הוא סרב תמיד: „קחו את הכסף הזה בשביל לחם בשבילכם ובשביל הילדים שלכם, לי עדיין יש מה לאכול”4, נהג לומר. שורגל סיים את הברחת האנשים כעבור שלושה חודשים.

ביבליוגרפיה:

1. FLV, מכתב מאורשולה ביז’ונסקה (עדות של יוזף ביז’ונסקי עבור המכון ההיסטורי היהודי, 13.7.1961), ורשה, 14.10.2013.