לאחר כניסתם ללבוב, מצאו החיילים הגרמנים כ-160 אלפים יהודים בעיר. רבים מתוכם הגיעו לשם מגנרלגוּבֶרנֶמַן. עד ה-1 בספטמבר פחת מספרם בכשליש. כאשר הגרמנים עזבו את העיר בשנת 1944, נותרו בה כ-700 יהודים בלבד – רובם שרדו הודות לעזרתם של הפולנים. חלקם הועסקו בחברות גרמניות.1

ידוויגה זוֹפְיָה – אשתו של רב-סרן ד”ר קָזִ’ימְיֶיז’ שוסטקייביץ’ – ובתה יאנינה, העניקו עזרה לאוכלוסיה היהודית בלבוב. בקיץ 1942 ידוויגה קיבלה לביתה את זופיה מַרְצִינִישִׁין. זמן קצר לאחר מכן התברר שזופיה יהודייה ושמה האמיתי הוא קַמִילָה קְרֹאךְ (לבית מִילְדְווּרְם). המידע הזה לא שינה דבר ביחסיהן של ידוויגה וזופיה. בעדותה נזכרת יאנינה, כי „[ידוויגה] אמרה שאיננה יכולה לשאת את המוות של אדם על המצפון שלה, ושלא משנה מה יקרה – אנחנו נהיה ביחד.”2 לאחר יצירת קשר עם וְלַדִיסְלָבָה חוֹמְס, פעילת הארגון ” זֶ’גוֹטָה”, ידוויגה קיבלה אל ביתה משפחה יהודית נוספת. אלה היו מַרְיָה לוּסְטִיג מבְּרוֹדִי, שהסתתרה תחת השם בדוי „מריה גַבְלִיצְקָה”, ובנה בן ה-12 שהולבש כילדה – אִיאנקה גבליצקה.

בקיץ 1943 נודע לקמילה שמישהו מסר את בתה, אַלִיצְיָה בת ה-14, לידי הגסטפו. הילדה הסתתרה עד אז בחלק אחר של העיר, כיאנינה מרצינישין. קמילה החליטה למסור עצמה מרצונה לידי הגסטפו ובדרך זו להסיח את תשומת ליבם ולהציל את ילדתה. כאשר יאנינה שוסטקייביץ’, פעילת ארמיה קריובה, גילתה את תכניתה של קמילה, היא מיהרה לכתובת שצוינה. בעדותה מלאחר המלחמה אליציה מתארת את הסיטואציה במלים אלו: „כשהחל הכיבוש גרתי אצל גברת ידוויגה – אני לא זוכרת את שמה – ברחוב קַדֶַצְקָה (Kadecka). יום אחד באו שני גברים בלבוש אזרחי, לקחו את תעודת הטבילה שלי ובחנו אותי בעיקרי הנצרות. הם הלכו לאמת את הפרטים שלי בקהילה הקתולית, והודיעו שיחזרו. אולם לפני כן באה לאסוף אותי עלמה צעירה ואמרה «בואי אתי, אקח אותך לאן שצריך. »ברחוב שאלתי אותה: «לא תמסרי אותי לגסטפו? » – «אל פחדי, אני מגיעה מאימא שלך» – היא ענתה. זאת הייתה יאנקה, שמאותו היום שמרה איתי על קשר ולאחר הלשנות חוזרות ונושנות לגבי, הובילה אותי למקום אחר, הבטוח בינתיים.”3 יאנינה הייתה אשת הקשר של ידוויגה, וידוויגה הייתה משתפת פעולה עם „ז’גוטה”. היא הייתה מעבירה למקומות שצוינו בפניה מסמכים מזויפים עבור יהודים מסתתרים, מוצרי מזון ודברים נוספים לפי הצורך.

במאי 1944 דפק הגסטפו בדלת דירתה של ידוויגה. הם חיפשו אחר משפחה יהודית שבמשך זמן מה הייתה מסתתרת אצל משפחת שוסטקיביץ’. אנשי הגסטפו היכו את ידוויגה קשות, אך היא לא גילתה את מקום שהותן של הנשים ולא מסרה לגסטפו את שתי המשפחות השוהות בדירתה.

המשפחות קראך, לוסטיג ושוסטקייביץ’ שרדו את תקופת הכיבוש הגרמני הקשה, וחיו לראות את השחרור של לבוב בשנת 1944. מריה לוסטיג עלתה לארץ יחד עם בנה. קמילה קראך ובתה שמרו על שם המשפחה הבדוי מתקופת הכיבוש, מרצינישין. הן התיישבו בקרקוב ולאחר תום המלחמה נשארו בקשר עם משפחת שוסטקייביץ’. במכתב מהתקופה הזאת היא כתבה באסירות תודה: „יַאנֶצְ’קָה יקרתי, אני מרבה לחשוב עלייך ותמיד זוכרת כמה עשית למעני. תמיד תהי יקרה לי, ויש לי אותם הרגשות כלפייך שהיו לי פעם. בזכרונותיי את תמיד הילדה הקטנה, היפה והאצילית, בעלת לב זהב המוכן להקרבה. לעתים קרובות אני מספרת עלייך לידידיי, שהיית שונה מילדות אחרות בגילך, שתמיד התבלטת ביניהן. לעולם לא אשכח את מי שהיית עבורי.”4

ב-5 באוגוסט 1992 מכון יד ושם הכיר בידוויגה שוסטקייביץ’ ובבתה יאנינה כחסידות אומות העולם.

ביבליוגרפיה:

  1. FLV, מכתב של זופיה ומַרְיָה שוסטקייביץ’ (מכתב מקמילה מרצינישין).
  2. FLV, מכתב של זופיה ומַרְיָה שוסטקייביץ’ (עדותה של יאנינה קָזִ’ימְיֶירְצָ’ק מתאריך 01.08.1990).
  3. FLV, מכתב של זופיה ומַרְיָה שוסטקייביץ’ (עדותה של יאנינה שוסטקייביץ’ על אודות ידוויגה שוסטקייביץ’ משנת 1990).
  4. FLV, מכתב של זופיה ומַרְיָה שוסטקייביץ’ (עדותה של יאנינה שוסטקייביץ’ משנת 1990).
  5. יֶזִ’י זְ’יֶילִינְסְקִי (Jerzy Zieliński), Zagłada Żydów lwowskich podczas hitlerowskiej okupacji Lwowa (1941-1944), [אתר אינטרנט:] http://www.lwow.home.pl/semper/zaglada.html, גישה בתאריך 22.06.2017.