יוּזף ואֶלֶונורה בָּארָן גרו עם בתם בת ה-12 ובנם ה קטן, תינוק בן 7 חודשים, בעיר בּוֹריסלָאב, ברחוב בּוּקוֹבָנקה (ברובע חוֹרוֹדישצֶ’ה). היתה להם דירה בעלת שני חדרים ומטבח. „בעלי עבד כקודח בתעשיית הנפט. אני לא עבדתי; טיפלתי בבית ובילדים”1 – כך מספרת אֶלוֹנוֹרָה. במפעל בו עבד, יוזף פגש את זיִגמוֹנט קרָאנץ – איש יהודי שהגיע לעבודה ישר מהגטו בבוריסלאב.

„מהשיחה איתו הבנתי שבגטו גרים גם אישתו ובנו. באותה תקופה הגרמנים תכננו כבר את משלוחי הרכבות לגירוש היהודים”.2

משפחת קראנץ לא הכירה את יוזף ואת אלאונורה מקודם לכן. בסתיו 1941 יוזף הציע לזיגמונט שיטפל במשפחה שלו בשעת הגירוש מהגטו. לבית של משפחת בָּארָן הגיעו קודם פרנצישקה (כבת 26) והנריק (ילד כבן 3). לאחר מספר ימים הצטרף אליהם זיגמונט (בן 32).

„בהתחלה המשפחה היהודית גרה באחד החדרים. המצב נמשך מספר חודשים. בסוף זה נהיה מסוכן מדי, כי הבן שלנו שכבר התחיל לדבר ראה יום אחד את הילד היהודי וחששנו שיספר על זה לשכנים”3. כשהפולנים הבינו שהיהודים יישארו אצלם זמן רב, הם נאלצו לחשוב על מחבוא אחר.

יוזף וזיגמונט חפרו במרתף בור, דאגו בו לאוורור, והניחו קרש עץ כרצפה. אל הבור אלואונורה היתה מביאה ארוחות בשביל המסתתרים.

„אף פעם לא עשינו שום הבדל, הם אכלו את אותו אוכל כמו המשפחה שלנו. הם יצאו מהמחבוא רק מאוחר בערב כדי לטייל קצת ולנשום אוויר, וכדי להתרחץ בבית”.4
ככה משפחת קראנץ שרדה עד לשחרור באוגוסט 1944.

הסיפור על העזרה שהגישו יוזף ואלאונורה בארן למשפחת קראנץ הסתיים למרבה המזל בהצלחה, אולם מעשה הצלת שלושה יהודים בתנאיי הכיבוש הגרמני לא היה דבר פשוט. רק יוזף עבד, והמשכורת שלו לא היתה מספקת.
„היה צריך להשיג מזון. בעלי נסע לשם כך לכפרים בסביבה והחליף כל מיני חפצים שלנו ושל משפחת קראנץ בתמורה לאוכל. כדי להשיג חלב בשביל הילדים גידלנו עזים. בנוסף לכך היתה לנו גינה גדולה ושם עבדנו קשה בגידול ירקות כדי שיהיה לנו מספיק אוכל לחורף. גידלנו גם טבק כדי להחליף אותו אחר כך תמורת מוצרים אחרים”.

שתי המשפחות שחוו יחד אירועים קשים תחת הכיבוש התקרבו מאוד זו לזו. כאשר היהודים היגרו – קודם לנורווגיה, אחר כך לאוסטרליה – הם לעולם לא שכחו את אלו שהצילו אותם ממוות. באופן קבוע, לפי יכולתם, הם היו עוזרים ליוזף ואלאונורה כספית, למרות שאלה כלל לא ציפו לכך. הם עזרו מתוך טוב לבם בלבד.

רשימת מקורות:

  1. הקרן לוקס וריטס, העדות של אלאנורה בארן מ-15.12.1993