זיכרון ומזהה

בבְּרְוִוינוּב (Brwinów) ליד ורשה חיה האלמנה ורוניקה קובלסקה עם בתה מריה. לא רחוק משם גרה אחותה של ורוניקה עם משפחתה – בעלה ובתה דנוטה. ורוניקה התפרנסהה מעבודות רקמה ואחותה עבדה כחייטת. לשתי המשפחות היו יחסים קרובים עם משפחת הוֹרוֹבִיץ’ – משפחה יהודית שניהלה חנות בדים. דנוטה צ’ובק היתה מיודדת עם בתם הצעירה של משפחת הורוביץ’, בְּרָכָה. הילדות למדו באותו בית הספר. בתה של ורוניקה, מריה, היתה חברתה של הנקה הורוביץ – שתיהן נסעו כל יום ברכבת לגימנסיה בוורשה. המלחמה העמידה את ידידות הזו במבחן קשה, שבו ורוניקה קובלסקה וגברת צ’ובק נאלצו והצליחו לעמוד.

בטרם המלחמה מר צ’ובק עבד בוורשה כשוטר. לאחר פרוץ המלחמה הוא המשיך לעבוד במקצועו. כאשר משפחת הורוביץ’ נשלחה כולה לגטו ורשה, בנותיה המתבגרות (סַלְקָה וְהַנְקָה) החליטו לנסות להשיג מזון. מר צ’ובק שירת בדרך כלל בפאתי הגטו, והקל עליהם את היציאה ממנו. הנערות יצאו דרך בית המשפט, שם חיכו להם דַנְקָה או מריה. שתיהן עזרו להן במכירת חפצים ובקניות. לפעמים הנערות לא היו יכולות לחזור לגטו באותו היום. בברווינוב כולם הכירו אותם, כך שהן נאלצו ללון בכפרים הסמוכים. את מקום הלינה חיפשו דנקה ומריה – הנשים הפולניות נשארו בלילות הללו עם חברותן היהודיות. הנערות לא נפרדו לפני שהיו בטוחות שסלקה והניה חזרו לגטו בשלום. בעדותה מלאחר המלחמה נזכרת ברכה: „כל זה נעשה תוך סכנת חיים. זה היה חף מכל אנוכיות, מתוך רגש מוסרי טהור, אנושי ואצילי.”1 בנוסף, , מר צ’ובק הרבה לבקר את כל המשפחה בגטו ותמך בה. לרוע המזל, משפחת הורוביץ הובאה למחנות ריכוז.

את אצילותן של שתי המשפחות ברכה הכירה אחרי השחרור. כאשר היא חזרה בדרך נס ממחנה ההשמדה לאחר תום המלחמה, לא היה לה לאן ללכת. כל משפחתה נספתה. בייאושה, רצתה הנערה להרעיל את עצמה, אך הרעל נתפס על ידי רוסים. ברכה התהלכה בברווינוב ללא כל יעד ברור. היא פגשה את דנקה, והשתיים נפלו זו בזרועות זו. התברר כי גורלן של שתי המשפחות היה דומה:2 רק היא ואמה נשארו בחיים. אביה נרצח באושוויץ, אחיה זְ’יוּטֵק נהרג בהתקוממות ורשה, ואחיה הקטן נפטר. בעלה של מריה נספה במחנה באוֹרַנְיֶינְבּוּרְג. דנקה לקחה את ברכה לביתה.

בעדותה למכון יד ושם כתבה ברכה: „שתי המשפחות הללו אימצו אותי לחיקן למרות התנאים הכלכליים הקשים, והתייחסו אליי בהרבה אהבה והבנה. בסופו של דבר הרי הייתי עבורםזרה, אפילו לא נוצריה (אלא יהודייה מיסכנה), ואולם רגשותיהם של האנשים האלה היו כנים וחמים. היום אני מבינה כי רק בזכותם היה לי מספיק כוח להמשיך את חיי כניצולה. הייתי לבד, מלוכלכת, סחוטה, לבושה בסחבות, כבויה, ללא כל רצון לחיות. כל מה שתיארתי הוא רק חלק קטן ממה שהאנשים האלה עשו עבורי ועבור קרוביי בתקופה הנוראה ההיא.”3

ברכה נישאה לנתן קַרְוָוסֵר מברווינוב. כשהחל הכיבוש הצטרף נתן לפרטיזנים. במשך זמן מה הוא הסתתר במקומות שונים. לבסוף הוא הגיע למשפחת איוושקייביץ’, לסְטָוִויסְקוֹ. שם הסתתר עד תום המלחמה. במרץ 1968 עלו ברכה ונתן ארצה.4

ביבליוגרפיה:

1. FLV , מכתב מאַלִינָה נוֹבִיק (עדותה של ברכה קַרְוָוסֵר עבור מכון יד ושם, ירושלים), גְלִינִיק 07.08.2013.
2. Wirtualny Sztetl – הפורטל של המוזיאון לתולדות יהודי פולין POLIN [אתר אינטרנט:] /http://www.sztetl.org.pl/pl/article/brwinow/5,historia, גישה בתאריך 15.05.2017.