זיכרון ומזהה

סטניסלב יז’י הופמוקל נולד בשנת 1869 בלבוב. ב-18 פברואר הוא התחתן עם רוֹמַנָה זַלֵבְסְקָה. לאחר מכירת הנכס המשפחתי של אשתו, סטניסלב רכש נכס בזַזֵ’צֶ’ה (Zarzecze) ליד נִיסְקוֹ (Nisko). הוא רכש גם יער, שדות ומשק בקְלֵמֵנְסוּבְקָה (Klemensówka). זמן קצר לאחר מכן זז’צ’ה הפכה למרכז החיים החברתיים והתרבותיים המקומי. בתם היחידה של הזוג הופמולק, יַנִינָה, נישאה לדיפלומט טַדֵאוּש ווֹיְטְקוֹבְסְקִי1. היא הלכה לעולמה בדמי ימיה והשאירה בת בשם סלומאה. הסבא והסבתא גידלו וחינכו את הילדה. כסלומאה נזכרת: „אצל סבא וסבתא היו לי חיים של נסיכה. הם אהבו ופינקו אותי מאוד, אך גם סיפקו לי השכלה רחבה”2. בשנת 1935 סולמאה התחתנה עם אלפרד ויילופולסקי, שמאוחר יותר היה מנהל משרדו של אִיגְנַצִי מוֹשְֹ’צִיצְקִי, נשיא מדינת פולין. הזוג הנשוי גר במשק של קלמנסובקה בזז’צ’ה3.

ב-18 באוקטובר 1939 הוקם בזז’צ’ה מחנה המעבר הראשון באירופה. הוא נבנה אותו ליהודים ובהמשך הועברו אליו: רופאים, רופאי שיניים, ופרופסורים. ב-13 אפריל 1940 המחנה חוסל. העשירים ביותר יכלו לקנות את דרכם החוצה, ואת השאר גירשו ללובלין ומשם למחנות אחרים. הצבא הגרמני השתלט את הבניינים הנטושים4.

פרוץ המלחמה שינה את חייהן של משפחות הופמוקל וויילופולסקי באופן בלתי הפיך. סלומאה נזכרת: „המלחמה הרסה את הכל. היא לקחה ממני את השנים הטובות ביותר, אך גם לימדה אותי לא להרהר ולהסתכל אחורה אל העבר. כדי לחיות חיים נורמליים, הייתי חייבת למחוק את העבר. הכרתי עושר אך הכרתי גם עוני. אך לפעמים אדם מאושר יותר כאשר אין לו הרבה ובכל זאת הוא מסוגל להגשים את חלומותיו”5.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סטניסלב היה מעורב בפעילותה של המחתרת הפולנית ושל-Rada Główna Opiekuńcza (ועדת הטיפול הראשית) בפִּישְ’נִיצָה (Pysznica). משק בזז’צ’ה וקלמנסובקה הפכו למקלט ליהודים רבים שהנאצים רדפו אחריהם.

אחד מהאנשים שגרו אצל משפחת ויילופולסקי מול בית האחוזה היה יֶזִ’י בִּילוֹבְּרַן. לקראת סוף המלחמה הוא ביקש מאלפרד עזרה בהסעתו של אמצעי תקשורת שהוא היה מסתיר בחדרו. אלפרד נתן לו עגלה וכמה סוסים – הוא רצה שהוא יימלט מהחזית ויעזוב לקְרַשְׁ’נִיק. לאחר המלחמה התברר ששם המשפחתו האמיתי של יז’י היה סַבִיצְקִי ושהוא היה פרופסור למשפט פלילי. הוא היה נציג פולין במשפטי נירנברג. הוא השיב לו כגמולו על העזרה שהעניק לו: כאשר אלפר פוטר מהאקדמיה למסחר בשצ’צ’ין בשל מוצאו ותפקידו מלפני המלחמה ולא היה מסוגל למצוא עבודה, סביצקי זרק מילה טובה עליו לביירוט. ויילופולסקי החל לעבוד כאוצר בארכיון הפרובינציה הלאומי בשצ’צ’ין.

באגף מול בית האחוזה גרה גם סְטֵפַנְיָה לוֹבַּצֶ’בְסְקָה – מוזיקולוגית בולטת עוד מלפני המלחמה. אישה נוספת היתה יהודיה, חייטת מאוּלַנוּב, ששמה לא ידוע – אישה נשואה עם ילד – היא תפרה בגדים עבור סלומאה וילדיה. כאשר נודע ליהודיה שהיא תועבר לבלז’ץ, היא ביקשה עזרה מגברת ויילופולסקה. היא היתה בקשר עם המחתרת והשיגה עבורה תעודת עבודה (Arbeitskarte). לא היה לה מראה יהודי טיפוסי: היו לה עור ושיער בהירים. הוא עזבה לעבודות בגרמניה. לאחר המלחמה היא מצאה את סלומאה ושלחה לה מישראל מכתב תודה על הצלת חייה.

ניסו לעזור גם למשפחת בְּרִיוִויץ שבאה מגדנ’סק. לפני המלחמה הם התחברו עם סטניסלב. בשנת 1942, כאשר החלה הרדיפה אחריה האוכלוסיה היהודית, הופמוקל הציע לבריוויץ עבודה כמנהל המנסרת רוּפִּינְג. המשפחה כולה קיבלה אז שם משפחה מזויף (מִיקוֹלַיֶיבְסְקִי) וגרה בבית עץ ביער שהיה שייך למשקה של משפחת הופמוקל. בנם שהיה בן כ-10 היה משחק כל יום עם יַאנֶק, בנם של ויילופולסקי, שהיה באותו גיל.

ב-16 ספטמבר 1943, כאשר הילדים שיחקו כהרגלם בקלמנסובקה, רצה אל משפחת ויילופלסקי המשרתת של משפחת מיקולייבסקי, כדי לקחת את הילד – הגיע הגסטפו והאם הורתה לקחת את הילד. התברר כי מנהל המנסרה השני גילה שמיקולייבסקי הוא יהודי והלשין עליו. אנשי הגסטפו הורו לאב ולבן להפשיל את מכנסיהם וכאשר התברר ששניהם נימולים, הם ירו במקום במשפחה כולה. גופותיהם של בני המשפחה נקברו מאחורי סן. סלומאה נזכרה לאחר שנים: „אם היתי יודעת שהם יהודים, לא הייתי נותנת לילד ללכת הביתה עד שהמצב יתברר”6. הניצולה היחידה ממשפחת מיקולבסקה היתה הבת הגדולה דיטה שלא גרה אז עם הוריה וביקרה אותם מדי פעם.

היא עבדה כאמיליה מוקולייבסקה בדואר בקרקוב. היא נזכרת: „הגסטפו מצא את תמונתי בארנק של אבי, ושלחו צו מאסר לגבי, אך הצלחתי להימלט הודות לאנשים טובים ואציליים וכך שרדתי את שאר המלחמה, עם שם בדוי אחר. לאחר המלחמה אחיה של אמי, שגר כאן עוד לפני פרוץ המלחמה, הביא אותי ללונדון”7.

גורלו של הופמוקל עצמו היה טרגי. הוא נרצח במהלך התקפת הגווריה לודובה (Gwardia Ludowa) על בית האחוזה. כך נזכר אחד מתושביה של זז’צ’ה בהתקפה זו: „במשך ההתקפה על המשק בליל ה- 24 במרץ 1943, שודדים בזזו את חפציו הפרטיים של הופמולק. הוא אמר להם בזעם כי פרטיזנים אמיתיים לא גונבים אלא נלחמים נגד גרמנים. אז אֲנְטוֹנִי פַּלֶן’ – (שמו הבדוי „Jastrząb”), גיבור קומוניסטי, ירה בו למוות. השודדים לקחו גם סוסים מהאורווה ואת הסוסה שהקשתה על הבריחה (באורווה נשאר סיח). הרגו אותה קרוב לבית האחוזה והשאירו אותה בשוחה. לפנות בוקר הלך לעולמו יורש של הנכס בזז’צ’ה, בן ה-74, שברגע האחרון הודה לו הכומר זְמַרְזְלִי מרַצְלַבִיצֶה”8.

דיטה מציינת במכתבה לאניילה ריזנר: „את, כתושבת של זז’צ’ה המתעניינת בתולדות הכפר, יכולה לשמוח כי אף אחד מזז’צ’ה לא הלשין לגסטפו”9.

רשימת מקורות:

1. א. חמייל (A. Chmiel),Obóz w Zarzeczu, „Sztafeta”, 2012, גיליון 42.
2. י. אוגואינסקי (J. Ogoiński),Dziedzic z Zarzecza k. Niska, „Sztafeta”, 2001, גיליון 13.
3. ק. פול (K. Pohl),Podróże Salomei, „Morze i Ziemia”, 1993, גיליון 51 (574).
4. FLV, מכתב מאניילה ריזנר (מכבת מסלומאה ויילופולסקה מתאריך 26.02.1998), זז’צ’ה, 2014.
5. FLV, מכתב מאניילה ריזנר (מכתב מדיטה וולמות, הרו, 22.04.1998), זז’צ’ה, 2014.
6. FLV, מכתב מאניילה ריזנר (מכתב מי. דיטה וולמות, הרו, 05.06.1998), זז’צ’ה, 07.07.2014.
7. FLV, מכתב מאניילה ריזנר (מכתב מי. דיטה וולמות, הרו, 18.07.1998), זז’צ’ה, 07.07.2014.