זיכרון ומזהה

„נולדתי באִיזְבִּיצָה, להורים ולסבים היו טחנת קמח ומשק קטן. טרם המלחמה כללה אוכלוסיית איזביצה כ־90% יהודים וכ־10% פולנים.1 בעקבות הכיבוש הגרמני הפכה איזבוצה לגטו מעבר. הביאו לכאן ברכבות טרנספורטים של יהודים מאוסטריה, גרמניה, צרפת, צ’כוסלובקיה ופולין. „כנערה מתבגרת, כשהגיע הטרנספורט, נהגתי ללכת יחד עם חברות לתחנת הרכבת ולהביא בקבוקים עם תה, חלב, מים ולחם. ילדים רעבים וגם מבוגרים הושיטו אליהם ידיים. לפעמים הגרמנים גרשו אותנו, אבל לרוב הצלחנו להעביר להם את הדברים האלה”.2

משפחת בבייז’ ניהלה באיזביצה משק קטן וטחנת קמח. קז’ימיירה בבייז’ (לבית בּוֹבִּיס, נולדה ב־21 בפברואר 1905) גרה עם בעלה וילדיהם ברחוב מַקְסִימִילְיָאן קָרוֹנְלָנְד 18. המבנים שלהם עמדו כ־200 מטר מתחנת גסטפו. מחלון טחנת הקמח אפשר היה לראות את הגרמנים רוצחים, בין השאר, יהודים, באחו הקטן מאחורי התחנה.

קורט אנגלס היה רוצח אכזרי במיוחד, הוא הטיל אימה על כל תושבי המקום. „הורי גרו באיזביצה מיום היוולדם, לכן היו מיודדים עם משפחות יהודיות רבות. אותם יהודים אשר היו נטולים אמצעי מחייה, באו לבקש מהם קמח, חלב, ביצים או לחם ומעולם לא עזבו בידיים ריקות”.3 כשלבית משפחת בבייז’ הגיע חָנָן לִיפְּשִׁיץ (יליד שנת 1928), הם הסתירו אותו. „את ההחלטה לתת לו מקלט קיבלה בחטף אשתו של הטוחן, קז’ימיירה בבייז’, בלי להתייעץ עם בעלה, שלא היה אז בבית”.4 כמחבוא לחנן שימש מרתף קטן בו נהגו בני המשפחה לאחסן תפוחי אדמה. שם סידרו לו מקום לינה. „משפחת ליפשיץ גרה באיזביצה ברחוב טַרְגוֹבָה. אמו של חנוך אפתה מאפים עם בצל ומכרה אותם, וחנוך היה בא לטחנה, להוריה של גברת בְּלָשְׁצְ’יק לקנות קמח”.5 גורלה של משפחתו של חנן היה טרגי. כמעט כולם נספו במחנה ההשמדה בֶּלְזֶ’ץ. האחים ליפשיץ החלו להסתתר. האח המבוגר מביניהם הוביל את הקטן, חנן, לביתה של משפחת בבייז’, שם החל לעבוד כרועה. בלילות חזר לאחיו. הוא קבל כסף תמורת עבודתו והודות לכך הצליח להתקיים.

ב־1 בנובמבר 1942, הגרמנים ערכו איסוף באיזביצה. האחים נתפסו יחד עם יהודים אחרים. הם נצטוו לשבת באחו ליד תחנת הרכבת באיזביצה. במשך יומיים חיכו היהודים עד שיגיעו הקרונות לאסוף אותם, אך זה לא קרה. קורט אנגלס, איש הגסטפו, הסתובב בין היהודים רכוב על סוסו, ואלו נאלצו להשליך אל תוך דלי את כל חפצי הערך שהיו ברשותם. „אחרי שלושה ימים, כאשר הרכבת לא הגיעה, הגרמנים כלאו את כל האנשים האלה בבית הקולנוע. היה שם מאוד צפוף, האנשים שכונסו שם נאלצו לעמוד”.6 משפחת בבייז’ גרה לא רחוק מבית הקולנוע. מייצ’יסלב וקז’ימיירה שמעו את הצווחות, הגניחות והצעקות העולות משם. למרות שהמשטרה הכחולה שמרה על המכונסים בבית הקולנוע, חנן הצליח להימלט. מיד שם פעמיו למשפחת בבייז’, שם מצא מקלט. אחיו הגדול נורה למוות בבית העלמין היהודי המקומי ב־2 בנובמבר 1942. „באביב חנן ארגן לעצמו מחבוא ליד המרתף, בערמת עצים שממנה תכננו ההורים לבנות בית. בלילות היה יוצא משם ומתהלך עם השומר שלנו ליד טחנת הקמח”.7

לילה אחד, נכנסו הגרמנים למשק של משפחת בבייז’ וניסו בכוח להשיג מהשומר מידע על היהודי שאיתו שוחח בחסות הלילה. עד סוף החקירה השומר שיקר כי איננו יודע על מה מדובר. הגרמנים ערכו חיפוש. „הם נברו בקש ובחציר בכידוניהם – ללא הצלחה. חנן זינק אל מאחורי הפרות והתחבא תחת האבוס. הפרות נבהלו מאורות הפנסים, התקבצו סמוך לאבוס והסתירו אותו”.8 הגרמנים לא מצאו את הנער, לכן התפרצו לבית והעמידו את כולם מול הקיר. „הם נורא הכו את אבא ועצרו את השומר. הוא נכלא לכמה ימים. סבא הצליח לשחרר אותו תמורת שוחד גדול, אך זה התאפשר רק בזכות היעדרותו של הרוצח אנגלס באותו זמן”.9

חנן שרד את הכיבוש הגרמני ועלה ארצה. הוא יצר קשר עם משפחת בבייז’ לעתים תכופות; הוא היה מאוד אסיר תודה על העזרה שהעניקו לו. הודות לעדותו והגשתה למכון יד ושם, הוענק למייצ’יסלב וקז’ימיירה בבייז’ תואר חסידי אומות העולם.

הלינה בְּלָשְצ’יק (לבית בבייז’), בתם של מייצ’יסלב וקז’ימיירה, מספרת על יהודים נוספים שהתגוררו בבית משפחתה: „לעתים קרובות שהתה אצלנו נערה ממשפחת פֶּלְץ, המבוגרת ממני ב־5 שנים. היא תפרה בשבילי בובות ושתינו שיחקנו בהן”.10 אישה יהודייה הייתה באה כל יום מוקדם בבוקר, לוקחה סל עם אוכל ומיד נעלמת. „יום אחד, זמן קצר אחרי שהתרחקה, אבי פרץ הביתה, כולו נסער, ואמר כי הרגו אותה”.11 הפשע בוצע על ידי אנגלס, איש הגסטפו. „הלכתי עם אמא ומבעד לסדק בגדר ראינו אותה שוכבת בתוך שלולית דם ולידה הסל והאוכל המפוזר. את המראה הזה אני לא אשכח לעולם” – היא אומרת.12

ביבליוגרפיה:

1. FLV , ק. יַווֹרְסְקָה (K. Jaworska ) „Kto ratuje jedno życie”…: opowieść o Halinie Błaszczyk.
2. מכתב מהלינה בלשצ’יק הכולל את עדותה, זמושץ’, 13 בפברואר 2015.