זיכרון ומזהה

כנערה צעירה עבדה אנה בוגוש עד שנת 1942 כעוזרת בית אצל משפחה יהודית בשם פָאליק. הם גרו אז בכיכר זופיה בלבוב. אחת הבנות של הזוג פאליק התחתנה עם שמואל ואיראוך. כשפרצה המלחמה עזבה אנה את העיר ונסעה לאחיה פיוטר ואישתו קארולינה לעיר אוֹלשיצֶה. בני משפחת פאליק כבר לא יכלו להרשות לעצמם להעסיק עוזרת בית. במחצית השנייה של שנת 1942 שמואל החל לשלוח לאנה מכתבים ובהם ביקש ממנה שתבוא.

אחרי שאנה עזבה, שמואל ואישתו עבדו בקבוצות עבודה של יהודים. אחרי זמן מה הגסטפו שלח את אישתו למחנה השמדה בבלז’ץ. אחרי שאנה חזרה ללבוב, שמואל ביקש ממנה שתעזור לו להסתתר והיא הסכימה. תחילה הוא הסתתר אצל אנדז’יי גאזדן, אחיה למחצה. אך המצב השפיע לרעה על בריאותו של אנדז’יי. הוא לא היה מסוגל לישון בלילות בשל הלחץ, וכל הזמן ציפה לחיפושים של גרמנים. היה צריך להעביר את שמואל למחבוא אחר. הסכימו לקבל אותו פיוטר וקארולינה, זוג עם שני ילדות – מטילדה וגרטרודה הקטנה.

את המחבוא הכינו מתחת לרצפה בחדר, מאחורי המיטה. במשך היום שמואל היה עם המשפחה וישן על מיטה בחדר המשותף. הבית היה תמיד נעול במפתח. שמואל ירד אל המחבוא רק כשלדירה באו אורחים, למשל מפקד המשטרה המקומי שבא לבדוק את הדירה זמן קצר אחרי בואו של שמואל. החיפושים נערכו כנראה כתוצאה מהלשנה. השוטרים ערכו חיפושים בכל הדירה אך לא גילו את המחבוא. את חשד המפקד עוררה רק המקטרת הדולקת על השולחן.
קארולינה בוגוש נזכרת: „אני זוכרת במפורט שהמפקד שאל מי מעשן פה מקטרת. המקטרת של שמואל היתה מונחת על השולחן כי הוא לא הספיק לקחת אותה, אז אני אמרתי בשלווה שזאת אני. הזכרתי גם את שם המשפחה הגרמני שלי – אוברלה – ולדעתי זה היה מה ששכנע את השוטר שאנחנו לא מסתירים אף אחד. אמא סיפרה לי שהמפקד אמר שהיה אמור לשלוח שוטר אוקראיני, אך ויתר על כך.האוקראיני בוודאי היה מגלה את המחבוא וכולנו היינו נרצחים, כי האוקראינים היו ידועים באכזריותם”.1

למרבה המזל זה כבר לא קרה עוד. שמואל גר אצל משפחת בוגוש עד אביב 1944. בגלל ההתקפות של צבא המורדים האוקראינים, המשפחה נאלצה לברוח ולהשאיר אחריה את כל נכסייה. הם הגיעו לעיר לאנצוט ואחר כך לבז’וזה סטדניצקה. אנה ושמואל המשיכו את בריחתם והגיעו לחנדזלובקה. שמואל שינה את שמו ל”זדיסלב צאפק”, התחתן עם אנה, והזוג התיישב אחרי המלחמה בעיר חלם. בשנות ה-50 הם עזבו את פולין ונסעו עם ארבעת ילדיהם לישראל ומשם לארצות הברית.
ב-10 במרץ 1992 לקארולינה ופיוטר בוגוש הוענק תואר חסידי אומות העולם.

רשימת מקורות:

1. הקרן „לוקס וריטס”. המכתב מאת מטילדה רליקובסקה (עדות של קארולינה ופיוטר בוגוש, העתק מהמקור), אושייק יאשילסקי 18.09.2013.