זיכרון ומזהה

מָאריה קוּשמירקייביץ’ גרה עם בעלה אַנדזֵ’יי וילדיהם בוורשה ברחוב בֵּדנָרסקָה. לפני המלחמה היא סבלה ממחלה כרונית הקשורה לוורידים, שלפעמים נתבקעו והדבר גרם לדימומים. מאריה טופלה על ידי רופאים רבים אך כולם טענו שמחלתה חשוכת מרפא. לבסוף היא הגיעה לרופא יהודי בשם אמיל אפלבוים, אשר להפתעת כולם טיפל בה בהצלחה ולבסוף ריפא אותה. דר’ אפלבוים גר עם משפחתו בוורשה ברחוב זלוֹטָה. בעת הכיבוש הנאצי הם עברו לגור בגטו.
בתחילת אביב 1943 דפקעל דלת ביתה של מאריה אורח לא מצופה. כך מספר הנכד של מאריה, קז’ישטוף קאקובסקי:
„הסתבר שזה היה דר’ אפלבוים, שלא היה בעל מראה שמי טיפוסי. כשעדיין עמד על סף הדלת, הוא אמר – גברת קושמירקייביץ’, עכשיו את מצילה אותי, אותי ואת המשפחה שלי. כולם ידעו במה מדובר. סבתא, למרות שהיתה מאוד מופתעת, הסכימה בלי היסוס”.1
אפלבוים הביא לדירה את אישתו ואת שני ילדיהם. הם הסתתרו בחדר השינה של מאריה.
בדירה, שהיתה גם נקודת הקשר לאנשי ארגון המחתרת הפולני, היה ממוקם גם מחבוא לעיתונים מחתרתיים ודוחות הצבא. יום אחד הגיעו לשם שני טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופצצו במערב פולין. אחרי זמן מה בתה של מאריה, ברוניסלבה, לקחה אותם מוורשה לעיר זָאקוֹפָּנֵה, ומשם הבריחו אותם דרך שטח סלובקיה להונגריה. אבל להמשיך להסתיר יהודים היה מסוכן מדי, והוחלט שצריך למצוא עבורם מקום אחר.
משפחת הרופא החלה להסתתר בעליית הגג של הדירה בעיר העתיקה.
„בדירה הזאת גר איש מבוגר, עובד רכבת, שכל הזמן היה מחוץ לבית, ואז נעל את הדלת במנעול גדול, וכולם התרגלו לראות את הדירה נעולה ככה. את המנעול שינו בצורה כזאת שהיה אפשר לפתוח אותו מבפנים ולצאת אל המסדרון. בעל הבית הסכים (כנראה בתשלום) להשכיר את עליית הגג. דר’ אפלבוים היה בעל מראה ארי, אך לאישתו והילדים היו תווי פנים שמיים טיפוסיים. לא היה בא בחשבון שיוכלו ללכת ברגל ברחוב בדנרסקה לעיר העתיקה. לגברת אפלבוים כיסו את הראש בתחבושות, את הילדים עטפו היטב בבגדים חמים ואת כולם הסיעו בעגלת סוס לדירה החדשה.2
כדי לעמוד בהוצאות המזון ובשכירת עליית הגג, בני הזוג קושמירקייצ’יק הצטרכו למכור את בית הקיץ שלהם ליד ורשה. פעם ביומיים או שלושה, מישהו מהמשפחה (כולל נכדה של מאריה, קז’ישטוף, שהיה אז בן 14) היה הולך לעיר העתיקה ושם את האוכל בארגז עם חול שהיה מיועד לכיבוי אש, ואוסף פתק עם הבקשות. הוא דפק בדלת באופן מיוחד שקבעו מראש. זה היה סימן למסתתרים בתוך הדירה. הם גרו שם עד לפרוץ המרד בוורשה.
כל בני משפחת קושמירקייביץ’ היו מעורבים בעזרה לאוכלוסיה היהודית בימי הכיבוש הגרמני.
קז’ישטוף קאקובסקי היה גם מסייע לתושבי הגטו:
„החל משנת 1942 הייתי צופה בארגון הצופים המחתרתי. בתקופה מסוימת החשמליות נסעו דרך שטח הגטו, תחת שמירה של שוטרים פולנים. אז – בתור צופה – אני ניצלתי את העובדה שחלק מהקרון האחרון היה פתוח בשעת הנסיעה בגטו, והיה ניתן לזרוק שקיות קטנות עם מזון – לחם, בצל או גריסים. זאת היתה פעולה קבועה שלנו בתנועת הצופים”. 3
עם פרוץ המרד בוורשה נותק הקשר עם המסתתרים, משום שלא ניתן היה להיכנס לאזור העיר העתיקה. ימים ספורים לאחר פרוץ המרד, הרובע ווֹלָה נשרף ומשפחתה של מאריה נאלצה לעזוב את הבית. הם נשלחו למחנה מעבר בפּרוּשקוּב, אך הצליחו לברוח ממנו.
לאחר השחרור הם חזרו לדירה הישנה שלהם בוורשה, שלמרבה המזל לא נשרפה ולא נבזזה. ברוניסלבה ארנברג, שהיתה מארגנת עיקרית של העזרה למשפחה היהודית, מיהרה לעיר העתיקה לשאול עליהם. היא מצאה רק את הבית שנהרס לגמרי. אף אחד מהשכנים לא ידע מה עלה בגורל הדיירים מעליית הגג.
יום אחד באפריל 1945 ברוניסלבה הלכה ברחוב נובי שוייאט בוורשה, בדרך לעבודה. שם היא פגשה את דר’ אפלבוים.
„דוקטור! אתה חי?! – היא צעקה- אני כל כך מאושרת!” – מספר קז’ישטוף קאקובסקי.
מהשיחה הקצרה התברר שכל ארבעה בני המשפחה ניצלו, יצאו מוורשה עם קבוצת תושבי העיר העתיקה, וחזרו לעיר מאוחר יותר.
„דוקטור, אני הייתי בעיר העתיקה אבל לא מצאתי שום מידע עליכם. כמה חבל שלא באת אלינו, לרחוב בדנרסקה, איפה שאנחנו גרים גם היום. – לא באתי כי חשבתי שהגרמנים הרגו את כולכם. – אז אני מזמינה אותך. ובזאת הפגישה הסתיימה. הם לעולם לא ביקרו אצלנו”. 4
ככל הנראה דר’ אפלבוים עלה לארץ ישראל עם משפחתו זמן קצר אחרי המלחמה וכל עקבותיהם נעלמו.
„נותר הטעם המר של הפגישה בין דודתי והדוקטור, יום אחד בחודש באפריל ברחוב נובי שוויאט בוורשה”. 5

רשימת המקורות:

1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת קז’ישטוף קאקובסקי (הנכד) מיום 08.04.2014.
2. הקרן לוקס וריטס, הקלטת אודיו מס’ 811_3437, העדות של קז’ישטוף קאקובסקי מיום 13. 08. 2015.