בשנת 1944 המשטרה הגרמנית פקדה על האוכלוסיה הפולנית לפנות את הכפרים בסביבת העיירה אוגוסטוב. בין אלו שנאלצו לעזוב את הבית ואת המשק, היתה גם לוצינה מאלכובסקה. בעלה, ולאדיסלב, נאסר ב-1939 על ידי ה-נ.ק.ו.ד. ונשלח לבית הסוהר במוסקווה. אישתו עבדה לבדה במשק וטיפלה בחמשת ילדיה.

רגע לפני שלוצינה והילדים יצאו לדרך, הגיעה אליה אישה יהודייה בשם סוניה סטולניצקה. סוניה ואחותה שיינה ניהלו לפני המלחמה מתפרה בעיר ראייגרוד. היא הסתתרה במשך זמן מה בסביבה, אבל האנשים שעזרו לה פחדו להסיע אותה לראייגרוד, שם אחותה חיכתה לה. הם ידעו שאם יתקלו בדרך בביקורת תעודות ומישהו יגלה את זהותה של סוניה, הם יעמדו בסכנת עונש מוות. כך נזכרת בתה הגדולה של לוצינה, אלינה, שהיתה אז נערה בת 14:
„לפני שנסענו סוניה ניגשה אל אמא שלי. היא הייתה מיואשת ומבוהלת כי אף אחד לא רצה לעזור לה מפני שכולם פחדו מהגרמנים. כולם ידעו שהדבר גורר עונש מוות והעדיפו להשאיר אותה ללא עזרה. סוניה היתה אז בערך בת 30, אישה יפה עם שיער ארוך בצבע בלונדיני בהיר. אמא שלי הושיבה אותה על עגלת סוסים בין הכריות, הניחה את אחותי הקטנה על ברכייה ונתנה לה ביד מחרוזת תפילה. היא אמרה שאם יערכו ביקורת תעודות, עליה להגיד ששמה הוא זושיה ושהיא בת דודה שלנו. ככה יצאנו לדרך”.1

בכפר בַּארשצֶ’ה אכן נמצאה נקודת ביקורת תעודות של המשטרה. כאשר לוצינה הגיעה לשם, אחד השוטרים התקרב אליה רכוב על הסוס. האישה מיד זיהתה שזהו ארווין, שהיה דמות מוכרת. השוטר דרש לראות את התעודות ושאל איפה הבעל של לוצינה. היא השיבה לו בגרמנית שבעלה נאסר ונמצא בבית הסוהר במוסקווה. השוטר הסתכל באנשים היושבים על העגלה. הוא היסס כשראה את סוניה ושאל אם היא לא במקרה יהודייה. לוצינה הסבירה שזאת בת הדודה שלה, זושיה, שבאה לעזור לה לטפל בילדים. השוטר הציע לה להחנות את העגלה בצד הכביש, להתנהג כאילו משהו התקלקל וכשכל השיירה תעבור – לברוח. הודות לעצותיו הן הצליחו להימלט. לוצינה נסעה אז לראייגרוד, שם כבר חיכתה לה אחותה של סוניה.

למרבה הצער המשך הדרך לא היה כה מוצלח עבור לוצינה. הגרמנים שלחו את משפחת מאלכובסקי למחנה בעיר גראייבו. המחנה היה מוקף בגדר תיל. שם הם פגשו את קרובי המשפחה וכולם הצליחו להימלט.
אחרי המלחמה עברו לוצינה והמשפחה לגור בעיר אלק. יום אחד הם קיבלו הודעה והזמנה מאחיות סטולניצקי. בשל מצבה בריאותי הקשה של הבת, באשה, לוצינה לא יכלה לנסוע לראייגרוד ושלחה את בתה הגדולה, אלינה, ואת הבן, זאנון. בתה של לוצינה מספרת:

„סוניה היתה כבר חולה מאוד, ככל הנראה בשחפת. היא ישבה במיטה עם ראשה מכוסה בצעיף ועם מחרוזת התפילה ביד, וחיכתה לכומר. היא אמרה שהיא רוצה להתנצר. אחרי זמן מה נודע לנו שהיא נפטרה ואחותה נסעה לאמריקה.2

רשימת מקורות:

  1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת אלינה דוּבִּיק, אוֹפּוֹלֶה, 19.01.2014
  2. הקרן לוקס וריטס, הקלטת אודיו מס’ 811_0186 ד’, העדות של אלינה דוביק מיום 10.01.2014.