זיכרון ומזהה

בשנות ה-70 של המאה ה-20 אָנָה קוֹזיוֹלקיֶיביץ’–אוֹבֶּרדָה עלתה לעליית הגג בביתה של דודתה, יָאדווִיגָה קוויֶצינסָקה, וחיפשה את מנורת הנפט הישנה שסבא שלה הכין. היא נתקלה שם במנורה אחרת, קטנה יותר. מתוך סקרנות, היא הלכה להראות אותה לדודה. הדודה השיבה שכנראה זה צעצוע של ילד יהודי שהסתתר אצלם פעם.

בתקופת המלחמה סבתא של אנה גרה בעיר זָאמוֹשץ’. מָארצֶלָה קוּבּרֶסקי חיה עם בנותיה הנשואות: הֶלֶנָה קוֹזיוֹלקיֶביץ’ (הבעל קלֶמֶנס, שני ילדים) ויָאדוויגָה קביֶיצינסקָה (הבעל אדם, שני ילדים).

בסוף הסתיו ותחילת החורף של שנת 1942, מארצלה ראתה דרך החלון בעליית הגג בני אדם שניסו להתחבא בין השיחים. היא ביקשה מבנותיה להביא אותם הביתה. היו אלה שני יהודים מבוגרים עם ילד. הם ברחו מהגטו בזאמושץ’ שעמד בפני החיסול. המשפחה של מארצלה החליטה לעזור להם והסכימה שיישארו אצלם. כעבור שלושה שבועות המשטרה הגרמנית ציוותה לפנות את כל הבתים ברחוב, שאותם היא יעדה לדירות עבור הגרמנים. היהודים ביקשו מהפולנים להוציא אותם אל מחוץ לעיר. מארצלה ובנותיה סיפקו לאורחיהן אוכל ובגדים, ובעלה, קלמנס הוביל אותם בערב בדרך לכיוון העיר חרוּבּיֶישוּב. לא ידוע מה היה גורלם לאחר מכן. את משפחתה של מארצלה הגרמנים העבירו לבניינים בשטח הגטו לשעבר.
אנה מספרת:
„ההורים שלי לא התייחסו לזה אל דבר גדול. להפך, הם הסתירו את העובדה שעזרו – וכעבור הרבה שנים הם אמרו לי שהרי זה דבר רגיל”.1 וממשיכה:

„שאלתי את ההורים ואת הדודה למה לא סיפרו לי כלום והם השיבו – בשביל מה? שיעצרו אותנו שירות הבטחון? מסתבר שאחרי המלחמה שירות הבטחון תפס אנשים שעזרו ליהודים”.2

בהזדמנות זו נודע לאנה על אירוע נוסף.

הדבר התרחש בתקופה שבה חיילים גרמנים הקימו בעיר מחנה מעבר ליהודים מזמושץ’ וסביבתה. קלמנס קיבל אז הודעה שהיה אמור למסור לרופא יהודי, איש ידוע בסביבה, שבאותו זמן הוחזק במחנה, ולקבוצות הפרטיזנים ביער. הוא הלך למחנה, וכשעמד ליד הגדר הגבוהה לא רואה אם מישהו נמצא בצד השני, הוא ביקש שיקראו לרופא. כשהרופא ניגש לגדר (קלמנס זיהה את הקול שלו), הוא מסר לו את ההודעה בדבר מבצע הבריחה שמארגנים עבורו ועבור אישתו. אנה מספרת:

„היום לפני העוצר אנחנו נזיז קרש אחד – ואמר איזה קרש בדיוק – בגדר, מהצד של בריכת מים, כך שתוכלו לצאת החוצה. אישתו היתה אמורה לכסות את הראש במטפחת. מישהו היה אמור לקחת אותם הלאה ולהוביל אותם אל היער. הרופא השיב שהוא לא ילך כי אין לו בשביל מה לחיות – בנו מת וכאן יש אנשים שזקוקים לו . אבא ביקש ממנו לחשוב היטב, כי הבריחה אפשרית רק באותו יום, והלך.3

בשנות ה–50 הגיע לבית של משפחת קוזיולקייביץ’ איש זר. הוא הודה לקלמנס על כך שמסר את ההודעה על הבריחה המתוכננת – הוא והחברה שלו ניצלו את ההזדמנות. כאות תודה הוא נתן לקלמנס במתנה מעט בד ושני זוגות גרבי ניילון. הוא הצליח למצוא את הבית של משפחת קוזיולקייביץ’ כי זכר את השם שהזכיר קלמנס.

„ההורים לא התרברבו בעניין. אף אחד לא ידע על כך. רק כעבור שנים רבות נודע לי עד כמה הם היו אמיצים”4 – מוסיפה אנה.

רשימת מקורות:

1. הקרן לוקס טריטס, המכתב מאת אננה 'וזיולקייביץ’-אוברדה, זאמושץ’, 25.01.2014.