זיכרון ומזהה

הכומר יוּזֶף אַדָמצִ’יק, סטָניסלָבָה בָּארשץ’, וָאנדָה וסטָניסלָב סקוֹברוֹנסקיהכפר בּוֹזֶ’ה (מחוז בּיאלוֹבּז’ֵגי) נותר בתקופת הכיבוש הגרמני מקום שקט ובטוח למדי. אפשר אולי לומר ששמו (בוז’ה פירושו „של אלוהים”) הפך לסמל של השגחה עליונה. באותם ימים מצאו בו מסתור מספר אנשים ממוצא יהודי.

זה היה בסתיו, ככל הנראה של שנת 1942. באזור הכפר הסתובבו מספרילדים שנמלטו מהגטו אך לא הצליחו למצוא מקום מחבוא טוב. הילדה הגדולה היתה בת 12. עוד לפני הקמת הגטו ראו הילדים איך השוטר הגרמני הבעיר באש את זקנו של אביהם. כשאביהם קיפץ בבהלה, מנסה לכבות את האש, הגרמנים צילמו אותו.

הילדים ברחו מהגטו יחד עם הוריהם. אחר כך הם ראו בעיניהם איך הגרמנים רוצחים אותם. מאז הילדים נאלצו לשרוד בכוחות עצמם ובמשך היום הסתתרו בשדות. הם סבלו מרעב ותשישות. הילדה הגדולה היתה חלשה ומותשת ביותר. היא אמרה לאחיה בֶּנייק (בן 5) שעליו ללכת ביחד עם אחותם הקטנה (בת ה–3) לכנסייה בכפר הסמוך. הילדים יצאו לכפר בוז’ה.

בערב האח והאחות דפקו בדלת ביתה של משפחת סקוֹברוֹנסקי. סטָניסלָב היה מנהל בית ספר עממי בכפר, שהיה ממוקם ליד הכנסייה על שם מריה הקדושה מצ’נסטוחובה. אישתו וָאנדָה הזמינה את הילדים פנימה, רחצה אותם וניקתה אותם מהכינים. במשך כמה ימים האח והאחות שהו בדירה עם המשפחה הפולנית. בנייק שיחק עם בנם של הזוג סקוברונסקי, זבּיגניֶיב, שהיה בן גילו. אך האב דאג מאוד כי ידע היטב שעל אלו שמסתירים יהודים נגזר עונש מוות.
יום אחד, בשעת טיול, הכומר המקומי בשם יוּזֶף אַדָמצ’יק שם לב לילדים ששיחקו ליד הבית והזהיר את ואנדה:
„את חייבת להיזהר! כל כך הרבה גרמנים מסתובבים פה ואת מרשה לשני ילדים ם לצאת לחצר באור היום?השתגעת?”.1

הסכנה היתה אמיתית. מישהו מהכפר, למשל אחד האנשים שביקרו בביתו של סטניסלב בענייני בית הספר, עלול היה לזהות את הילדים היהודים. הכומר ועוזרת הבית שלו שכנעו את ואנדה שעליה להסתיר את הילדים. הם מצאו מקום מתאים ליד היער, בבור באדמה שאנשים מהכפר חפרו פעם, במרחק של כמה מאות מטר מהבתים. שם הם הכינו מחבוא והסוו אותו היטב.

הכומר המקומי, יוזף אדמצ’יק, היה אדם שדאג מאוד לגורלם של אחרים. כשהתחיל הכיבוש הגרמני הוא הרשה לאנשים להסתיר חפציהם היקרים בחצר ביתו. הוא לא היה מסוגל להישאר אדיש לגורלם של ילדים יהודים.
את הילדים העבירו אל המחבוא בשעת לילה. אחרי זמן מה הצטרפה גם האחות הגדולה שמצאה אותם הודות לעזרתו של הכומר. הסתבר שתושבי הכפר גרבוב יעצו לה לגשת לבית הכומר בכפר בוז’ה.

הילדים הסתתרו במחבוא במשך כעשרה שבועות. אנשי הכפר סיפקו להם בגדים חמים ואוכל. מדי פעם הם הגיעו אלביתה של משפחת סקוברונסקי כדי לאכול ארוחה חמה ולהתרחץ.
סטניסלב מספר: „הילדים, שתי בנות ובן, היו מגיעים לעתים קרובות מאוחר בערב לקבל אוכל ובגדים. ידענו שעל אנשים שמסתירים יהודים ועוזרים להם מאיים עונש מוות, אך המראה של הילדים הרעבים וסובלים מקור חייב אותנו לקחת על עצמינו את הסכנה הגדולה”.2
סקוברונסקי ממשיך: „אני זוכר איך לילה אחד כשנתנו לשלושת הילדים לחם וחלב חם, אחת הילדות חלתה פתאום ולא היתה מסוגלת לצאת מהדירה. חששנו שמישהו ילשין שאנחנו לא רק נותנים אוכל לילדים יהודים אלא גם גם מחזיקים אותם בבית”.3
לאחר זמן מה הילדה הרגישה טוב יותר וחזרה למחבוא. על כל זאת ידעה עוזרת הבית של הכומר, סטניסלבה בָּארשץ’ (בהמשך שמה היה צ’רנצקה), וגם הייתה מעורבת במתן העזרה. אדם נוסף שהיה בסכנה ישירה בקשר לסיוע היתה אחותה של ואנדה, נערה צעירה שגרה יחד עם הזוג, אך לא היתה מודעת למתרחש.
אחרי זמן מה העבירו את הילדים למקום בטוח יותר במרחק שלושה קילומטרים משם. שלוש שנים מאוחר יותר, בתום המלחמה, נודע לוואנדה שמשלושת הילדים שרדו שתי הילדות.

בזמן המלחמה אנשים רבים חיפשו מקום מגורים שקט. מקום כזה היה כנראה הכפר בוז’ה. בימי הכיבוש הופיע שם גם זוג בשם סמוֹלינסקי. אדון סמולינסקי היה עורך דין שניהל משרד עורכי דין, ככל הנראה בעיירה בּיָיאלוֹבּזֵ’גי. הוא היה איש עשיר ולא הסתיר זאת. במהירות יצר קשר עם נציגי מעמד האינטליגנציה המקומיים. אך המראה שלו הסגיר את זהותו היהודית. בעזרת כספו הצליח להשיג תעודות זהות מזויפות, אבל אנשים שהכירו אותו אישית ניחשו בקלות מה המוצא שלו. אולם אדון סמולינסקי היה משוכנע שיצליח להסתיר את שורשיו. כל זאת נודע לכומר אדמצ’יק, שראה את עורך הדין לעתים קרובות כשהוא מקבל את „לחם הקודש” בזמן המיסה. מפני שאדמצ’יק היה כומר שהתיחס ברצינות רבה לתפקיד שלו, המקרה של עורך הדין העסיק אותו מאוד. הוא סיפר על הדילמה שלו לאדון פייטרשבסקי ואדון סקוברונסקי. הבן של ואנדה וסטניסלב מצטט את המילים שלו:

„אילו היה עובר ליד עורך הדין ולא מניח לו את לחם הקודש על הלשון, היו מתחילות השמועות וההלשנות, ואדם מסתתר היה יכול למות. הוא הוסיף שלאלוהים לא יחסר דבר, אך את בן האדם אפשר להציל”.
הודות לעמדתו של הכומר, הזוג סמולינסקי עבר את זמן המלחמה בשלום.

רשימת מקורות:

1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת חָלינָה אדמצ’יק-לאבודה מהעיר קיילצה (ללא תאריך)
2. ספרו של Z. Skowronski, Odłowy z oceanu wspomnień, קומורניקי 1995