בעיר זָאלֵשצ’יקי (פרווינציית טרנופול) הייתה אוכלוסיה יהודית גדולה מאוד1. כשהתחילה המלחמה, בני הזוג גז’שיובסקי התחילו לעזור לשכניהם היהודים: חילקו חבילות עם אוכל ונתנו לאנשים מתנות כשהיה אירוע חגיגי במשפחה (ברית מילה למשל).

בסתיו 1941 יוּליאָן גזֵ’שיובסקי שמע מפיו של הלנדסקומיסר שעליו לנהל חנות המיועדת „רק לגרמנים”. „המשפחה כבר ארזה את החפצים והיתה מוכנה לעבור לגור לעיר יארוסלב […] מפני שכולם חששו מה האוקראינים מתכננים. בשיחתם אמר הלנדסקומיסר לאביו של יוליאן שרצה לסרב – יש לך בחירה: או שאתה מסכים לנהל את החנות, או שאתה נוסע לאושוויץ. לכן היינו מוכרחים להישאר בזאלשצ’יקי.”2 ליד החנות לגרמנים ניהלה משפחת גז’שיובסקי חנות רגילה, המיועדת לשאר האוכלוסיה. היתה זאת החנות הגדולה בסביבה.

יום אחד נכנס לחנות הראשונה איש ממוצא יהודי. היה עליו לקנות מוצרים כדי לאפות טורט לגרמנים. יוליאן לא מכר לו שום דבר כי חל על כך איסור מוחלט. לאחר זמן מה ניגש ליוליאן שוטר צבאי. הוא הגיע עם אותו יהודי שגז’שיובקסי סירב למכור לו. בידו היה סל מלא קניות. „הגרמני אמר לאבא: אתה נתת לו את זה! אבא השיב בשלילה. היהודי אמר: אישתך נתנה לי את זה. הגרמני, כששמע את זה, אמר: אם ככה, אני יורה בכם. קח את האת”.3 הגרמני הוביל את יוליאן אל אחורי הבית. ברחוב הצדדי היתה תעלת הביוב. „אבא התחיל לחפור קבר בשבילו, והמשפחה שהייתה בקומה למעלה לא ידעה על כך דבר”.4 הזמן עבר והגרמני נהיה יותר ויותר חסר סבלנות. ברגע אחד הוא הרים את הרובה וכיוון אותו ישר לראשו של יוליאן, שהרגיש את המוות הקרב. […] בידו הימנית הוציא יוליאן מהכיס בחליפה, בצד שמאל, מחרוזת תפילה עשויה מעץ. הוא הוציא את המחרוזת בתנועה חדה וקרא בקול: ישו! מריה הקדושה! הצילו!”5 – וברגע הזה נשמע הירי. „אבא הרים את הראש וראה את הגרמני לבן כמו סיד, עם עיניים פקוחות לרווחה, פה פעור ובהלה על הפנים. לאחר דקה הגרמני התאושש והיכה את אבא בראשו”.6 כשנשאל אם אכן נתן אוכל ליהודי יוליאן השיב בשלילה. „אם אף אחד לא ראה, זה בסדר. אבל אם מישהו ראה, תיסע לאושוויץ” – אמר השוטר. גם אחרי אירוע זה לא הפסיקו בני הזוג גז’שיובקסי לעזור ליהודים ולחלוק איתם באוכל.

יוליאן חי עוד 50 שנה, ותמיד החזיק את מחרוזת התפילה בכיס. היא נשארה במשפחה כמזכרת מנס ההצלה.