בֵּלזֶ’ץ (בפרובינציית לובלין) הייתה מאז תחילת קיומה עיירה שבה חיו ביחד אנשים המשתייכים לדתות שונות. בתחילת אביב 1940 הגרמנים הקימו בה מחנה עבודת כפייה ובהמשך מחנה מוות, אחד ממחנות ההשמדה הידועים ביותר. שם פיתחו הגרמנים את שיטות ההמתה אשר בהן השתמשו לאחר מכן במחנות המוות בסוסיבור ובטרבלינקה. שם, בקרבת המחנה הנאצי, יוּלָיה פּמפּיָאק הצילה ממוות אישה יהודיה בשם סָלוֹמֶאָה הלמן ואת בתה בּרוֹניסלָבָה.

יוליה פמפיאק (מבית נאטין) היתה אישתו של יאן, אמם של שלושה ילדים – מצ’יסלב, אדלה וזיגמונט. לפני המלחמה הילדים שלה התחילו כבר חיים עצמאיים. מייטק התגייס לצבא כמתנדב, אדלה עבדה בתור מורה בעיירה יאנוב לובלסקי וזיגמונט למד באוניברסיטה בקרקוב. ב-1941 פקד אסון את המשפחה – מייטק נרצח על ידיה- נ.ק.ו.ד.
בערב אחד באוגוסט 1941 דפק מישהו בדלת הבית.

„סלומאה ביקשה בלי מילים, רק הסתכלה. התחננה. בשבריר השנייה התבהר לי מה אלוהים דורש ממני, עד כמה אכזרית היא המצווה לאהוב את רעך. מעט לפני כן נרצח בני הגדול, מיצ’יסלב. בבית שלי גרים שני אנשי גסטפו. הם ירצחו את כל משפחתי. ישרפו את הבית. אלוהים! האם אתה לא דורש הרבה מדי? לפתע מחשבה עיקשת השתלטה עליי: זאת הרי מאריה הקדושה שמחפשת אצלי מקלט מפני המלך הורדוס! הוויכוח עם המצפון נגמר. בואי – הזמנתי אותה הביתה” 1– ככה היתה יוליה מספרת אחרי שנים רבות.

אף על פי ששני אנשי הגסטפו מהמחנה לקחו לעצמם חלק מהבית, יוליה הובילה את האישה לאסם. שם חפרו השתיים בור בשביל המחבוא. את האדמה שהוציאו, יוליה העבירה בכיסי סינרה ופיזרה בשדה. הן כיסו את הבור בקש ובקרשים. האסם היה ממוקם במקום נוח, סמוך לדיר החזירים, וקולות החיות העלימו את כל הצלילים האחרים. הצורך לטפל בחיות הצדיק גם את ביקוריה הקבועים של יוליה בקרבת הדיר. היא הביאה אוכל ליהודייה ולבתה בת השלוש ודאגה לכל הדברים הנדרשים. על העזרה לא סיפרה אף מילה אפילו לבעלה, אך בכפר התפשטה במהירות השמועה שיוליה מסתירה יהודים – מישהו ראה אותה מכבסת בגדי ילדים או שם לב שהיא מכינה יותר אוכל מהרגיל.

„ככל שיותר אהבתי, כך יותר פחדתי: כשהייתי שומעת בלילה צעדים זרים, עצרתי את הנשימה. הייתי כולי דרוכה. כל הזמן עטף אותי הפחד שהם עלולים לגלות אותן ולשרוף אותן במחנה המוות, שמכיוונו הביאה הרוח את הריח המתקתק, המבחיל, של גופות חרוכות. הפכתי כולי לתפילה בלתי פוסקת. המילים חלשות מדי כדי לתאר את החוויות. היום נדמה לי שכל מה שקרה היה חלום”.2

יוליה אהבה את ברוניה הקטנה כאת בתה שלה. היא הייתה בטוחה שאלוהים שלח לה את הילדה כדי לנחם אותה אחרי מותו של בנה הבכור. למרות הקשיים הילדה התפתחה היטב. ברוניה ראתה את העולם דרך הסדקים בקירות האסם ויום אחד שאלה: „אמא, למה הילדים האלה משחקים, רצים אחרי הכבשים ואני חייבת כל הזמן להסתתר באסם? לתשובתה של האם השיבה הילדה: אז למה ילדת אותי יהודייה?”.3

המצב נהיה יותר ויותר מסוכן. בכל הכפר התפשטו שמועות על העזרה של יוליה, ובמקביל אחד מהיהודים שהיה במשלוח למחנה הצליח לברוח. יוליה חששה מפני החיפושים בבית. יום אחד היא הסתירה את סלומאה עם הילדה בשדה דגן, ומאז היתה מביאה להן אוכל למקום קבוע. לאחר מספר ימים בא אליה אדם שהיה „פולקסדויטשה” (אדם ממוצא אתני גרמני שחי מחוץ לגרמניה) והאשים אותה שהיא מסתירה יהודים. יוליה השיבה לו בשלווה שיהודי זה לא סיכה ואם הוא רוצה לחפש אז שיחפש. הוא עזב בלי לערוך חיפושים.

בסוף מישהו גילה את סלומאה ואת הילדה והביא אותן לבניין מועצת הכפר. מזכיר המועצה רצה לעזור להן – הוא טען שהוא לא מכיר אותן ואמר להן ללכת. סלצייה ובתה הסתתרו אז בבית הקברות, בתוך אחד הקברים. שם מצאה אותן יוליה והביאה אותן בחזרה לאסם במשק. מאז סלומאה תמיד היתה קוראת לאסם „הארמון”. באוגוסט 1944 בלז’ץ שוחררה על ידי חיילי צבא המחתרת – ארמיה קריובה. אחרי המלחמה סלומאה התחתנה שוב ועלתה לישראל עם המשפחה. היא היתה כותבת ליוליה מכתבים מלאי מילות תודה וחיבה.

בדצמבר 1999 כאות הוקרה על מעשי גבורה של יוליה פמפיאק בימי הכיבוש, המכון יד ושם העניק לה תואר חסידת אומות העולם.

רשימת מקורות:

  1. מאמר של A. Madejski, „Bohaterka z Bełżca”, פורסם בכתב העת Słowo – Dziennik Katolicki, הגליון 26-29 05.1994
  2. ספרו של A. Madejski , „Sprawiedliwa z Bełżca: Julia Pepiak 1890-1971″, ורשה 1996.
  3. משרד המחוז בבלז’ץ, אתר אינטרנט, גישה: 24.04.2017
  4. השטעטל הוירטואלי – אתר טינטרנט של המוזיאון לתולדות יהודי פולין, מאמר על בלז’ץ, הגישה ב-24.04.2017