יוּזֵף קָאניה חי בוורשה יחד עם אישתו לוּדמילָה ובנם אַנדזֵיי (נולד ב-1939). לפני המלחמה הוא עבד כמכונאי במפעל לנשק ברובע של ורשה בשם וולה. ב-1939 רכש יוזף בית בעיירה בליזנה שבסביבת ורשה, אך לא הספיק לעבור לשם בשל פרוץ המלחמה. בסוף שנת 1942 ניגש אליו חבר מהעבודה במפעל, אדון גולב, וביקש שיוזף יתן למשפחה שלו לגור בבית בבליזנה. הוא הסביר שהוא מחפש מקום שקט, כי רובע ז’וליבוז’ בו היה גר עד אז נהיה מסוכן מאוד. הוא חיפש כבר במקומות אחרים אך כולם סירבו. בסוף משפחת גולב, שמנתה שלוש נפשות עם ילדה בת חמש בשם מרתה, עברה לגור בביתו של אדון קאניה. את הילדה הציגו כבת אחותה של גברת גולב, שנפטרה.

עם הזמן יוזף התחיל להבין שהילדה יהודייה. משפחת גולב התחילה לטפל בה כאשר הגסטפו שלח את הוריה לאושוויץ. בבניין הדירות בזוליבוז’ כולם הכירו את כולם והיה חשש שמישהו יזהה את הילדה כיהודייה. בָּרבָּרָה קוֹבלסקה, בתו של יוזף קאניה מספרת: „כשנודע לאבי מוצא הילדה הוא היה בהלם. הוא טען שמה שהכי גרוע מבחינתו הוא שהם לא גילו לו את האמת. הוא מאוד פחד והתקשה להחליט מה לעשות. שני הצדדים היו בסכנה איומה. מצד אחד המשפחה: האישה, הבן, אנדז’יי – ואני – כי אמי היתה אז בהריון איתי. מצד שני הם. לא היה לו הרבה זמן להתלבט. לבסוף הוא החליט: אתם נשארים”.1

כאשר המצב בוורשה נהיה יותר ויותר מסוכן, גם יוזף ומשפחתו עברו לגור בבליזנה. אך המגורים המשותפים היוו סכנה גדולה עוד יותר.

„אני רק יכולה לדמיין מה ההורים שלי עברו! כולם גרו ביחד. בינתיים אני נולדתי. לבליזנה, לבית אבי, הגיעו כמה פעמים אנשי הגסטפו במרדפם אחר פעיל של תנועת הצופים, אחיו של אדון גולב. הם הוציאו את כולם מהבית וערכו חיפושים, והילדה היהודייה עמדה שם איתנו. זה הסתיים בשלום”.2

בשנת 1944, כשפרץ המרד בוורשה, מספר אנשים מהמשפחה של קאניה נמלטו לבליזנה. כאשר יחידות גרמניות התקרבו אל עיר הבירה במטרה להרוס אותה, החיילים השתלטו על בתים יפים בסביבות ורשה. ככה קרה גם עם הבית של משפחת קאניה: בחציו התגוררו חיילים גרמניים וחלק מהדיירים פשוט גורשו.

ברברה מספרת: „מדי יום הם יצאו להרוס את וורשה, שרפו בתים באמצעות להביורים, רצחו אנשים וחזרו. הניירות השרופים עפו עם הרוח עד לבליזנה והאור בשמיים מעל ורשה הפך לילה ליום. מה שההורים שלי ומרתה עברו אי אפשר לתאר במילים. אני מעריצה את ההורים שלי, בשבילי הם גיבורים. קרוב לוודאי שאני לא הייתי עושה מה שהם עשו”.3
בתום המלחמה הזוג גולב ומרתה עזבו את בליזנה, שם גרו שלוש שנים.

בשנת 1989 מרתה (כיום בשם מרים קליימן) ביקרה בהפתעה את משפחתם של יוזף ולודמילה.
כך מתארת ברברה את הפגישה:

„היא מצאה את הבית אף על פי שלא ידעה את הכתובת. אני לא ידעתי מי זאת וחשבתי שמדובר בטעות. אבי סיפר לי הרבה על המלחמה ועל המרד אך לא הזכיר אותה אף פעם. היא אמרה לי ברגע שראתה אותי – אביך, יוזף קאניה, הציל את חיי. לא הייתי חייה בלעדיו. היא סיפרה על החוויות שלה ועל פחד המוות. היא עלתה לישראל בגיל 18 וגרה שם עד היום. התחתנה עם יהודי אמריקאי, היא אמא לשני ילדים ולדבריה היא מאוד עשירה. לא ראיתי אותה מאז. רק אז אבי סיפר מה קרה איתה בזמנו. גם הוא זוכר את הפחד ואת האימה.”4

רשימת מקורות:

  1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת ברברה קובלסקי (מבית קאניה), ורשה, 05.09.2013