זיכרון ומזהה

בעיירה סְטָוִויסְקִי חיו טרם הכיבוש כ-2,500 יהודים. בעת המלחמה רובם נרצחו על ידי הכובשים. כיום לא גר שם אף לא יהודי אחד. בין המעטים שהצליחו לשרוד היה יַנְקְיֶאל פְיֶיקַרֶבִיץ’. הוא שרד כנער הודות לנבונותו ולסיוע שקיבל מפולנים רבים.

ינקיאל פייקרביץ’ חי עם הוריו (בַּרְבָּרָה ופִנְחָס) ואחיו בסטוויסקי. אביו וסבו (לֶב מֵיֶיר) עסקו בנפחות. יהודים ופולנים מהכפרים הסמוכים נהגו לפרזל אצלם את סוסיהם. ינקיאל למד בבית ספר עם ילדים פולנים. מורתם הייתה יהודייה – רוּזָ’ה הַקֶר. בחופשת הקיץ נהג הנער לרעות פרות כדי לתמוך במשפחתו. עד פרוץ המלחמה חיה משפחת פייקרביץ’ חיים רגועים ומאושרים למדי.

ביולי 1941, כאשר ינקיאל שהה אצל סבו, לביתו של לב נכנסו קצינים גרמנים עם צו שהורה לעזוב את הבית באופן מיידי. כל היהודים נצטווו להתכנס בכיכר השוק, ומשם, כך נאמר להם, עמדו הגרמנים להעביר אותם לעבודות כפייה. ינקיאל הבין שכוונותם של הכובשים היו שונות בתכלית. הנער התחבא באסם. בלילה הוא מיהר לטְשַׁסְקִי (Trzaski) ליד יֶדוַובּנֶה, לתאודור חשנובסקי, ידיד של סבו.

תאודור ואשתו חיו במושבה. בנם נלקח על ידי קצינים גרמנים לעבודות כפייה בגרמניה. תאודור היה עיוור ולא היה מסוגל לעבוד. הוא לא עבד בחקלאות, והמכסים שאולצו לשלם לגרמנים היו גבוהים. משפחת חשנובסקי חיה בצניעות רבה. לפעמים לא היה להם מה לאכול. משנת 1941 הסתתרו אצלם שני יהודים, שלפעמים עזרו להם במשק.

ינקיאל הגיע בשעת לילה לביתם של משפחת חשנובסקי והתחבא בעליית הגג. מצאה אותו אשתו של תאודור. הנער היה מפוחד, מקורר ורעב. הוא הסביר כי הוא נמלט מבית סבו, שאותו הגרמנים לקחו לעבודות כפייה. „כאשר ברחתי לטשסקי, הייתי בן 11. התחבאתי בעליית הגג – שם מצאה אותי בַּגִינְסְקָה, אשתו של תאודור. היא הייתה אשה טובה. היא בדקה וראתה שאני נימול, אך היא קיבלה אותי כבנה. היא האכילה אותי ולימדה אותי להציג את עצמי כמַרְיָאן – מָאנְיֶק. היא לימדה אותי תפילות קתוליות, שירים וחרוזים פולנים.”1 לשכנים נאמר שהנער הוא בן אחותה.

ב-2 בנובמבר 1943 נכנסו לטשסקי קצינים גרמניים. הם ערכו פשיטה במטרה למצוא יהודים. הם פרצו לבתים, לדירי חזירים. בסביבה נשמע ירי. באותו זמן בביתם של משפחת חשנובסקי היו ינקיאל ואחד מהיהודים-בעוזרים??; השני עבד בשדה. אשתו של תאודור גרפה שלג בכניסה לרפת. כאשר היא ראתה את הגרמנים, היא פרצה לבית עם המטאטא בצעקה: „הגרמנים מתקרבים!”. „היהודי המבוגר רץ החוצה. שמעתי ירי. התלבשתי, לקחתי דלי. שני גרמנים התקרבו לבאר בחצר. «מה אתה עושה? », שאל אחד מהם. «אני משקה את הפרות» – השבתי. לקחתי את הדלי, הלכתי לדיר החזירים והתחבאתי שם.”2 הקצינים מיהרו אל תוך הבית.

ינקיאל הצליח לצאת מהמצב הזה בשלום, אך לרעהו היה פחות מזל. כאשר הוא יצא מהבית, הבחינו בו הקצינים וירו בו למוות בעת ניסיונו להימלט. תאודור ואשתו נלקחו לכלא בלוֹמְזָ’ה. הבית נחסם. בלילה ינקיאל שבר חלון, נכנס פנימה, לקח את דבריו ומעט מזון ויצא לדרך. במשך זמן מה הוא הסתובב באזור, ישן בערמות שחת. הוא היה מבקש עבודה ומסביר שהוא יתום.

תאודור ואשתו שוחררו לאחר שלושה חודשי עינויים. שניהם חזרו והכחישו שהיו מסתירים יהודים. הם טענו כי אשתו של תאודור פרצה לבית עם מטאטא כדי לגרש את האדם שברח לביתם מפני הגרמנים.

בשנת 1944 ינקיאל עבר להתגורר אצל יאן שנקייביץ’ וסייע לו בנגרייה. כשהתחיל הכיבוש, משפחתו של לב מייר סבלה מרעב. לא הייתה להם טחנת קמח או תבואה. הם קיבלו עזרה ממשפחתם של לאוקדיה ויאן שנקייביץ’. לאוקדיה העבירה להם קמח טחון דרך החלון. „הוא [ינקיאל] בא אלינו בבגדים קרועים, כמעט יחף, בחורף 1944-45. הגרמנים עוד היו באזור. הצבא האדום החל להתקרב. פחדתי, אבל יאן קיבל אלינו את הנער. הלבשנו אותו בבגדים של זְבִּישֶׁק. הקפדנו שבחצר יהיו תמיד שלושה נערים, ושהוא יהיה רוב הזמן בבית, כך שאיש לא יראה אותו. פייקרביץ’ הקטן היה בן 14 כשהגיע לביתנו. חשנובסקה, אשתו של תאודור חשנובסקי מטשסרי, קראה לו מאניק וכך קראנו לו גם אנחנו.3

כאשר לאחר המלחמה נערכו חיפושים אחר אנשים ממוצא יהודי, משפחת שנקייביץ שלחה את ינקיאל לתחנת המשטרה בלומז’ה. משם הוא הועבר לבית יתומים בחוֹז’וֹב, ומשם בשנת 1948 נשלח לארץ ישראל וגויס לצבא. ינקיאל הקים שם משפחה ושינה את שמו ל”יעקב”. בישראל מצא אותו דודו שלמה. לאחר שנים רבות נודע ליעקב כי כולם – סבו, הוריו, אחיו ומורותיו – נורו למוות על ידי הגרמנים בבורות נגד טנקים סמוך למְשְׁצִיבוּיֶה (Mściwuje).

ביבליוגרפיה:

1. FLV, מכתב מוונדה שנקייביץ’, סטוויסקי [ללא תאריך].
2. FLV, מכתב מוונדה שנקייביץ’ [עדותה של גברת בגינסקה, אחות אשתו של תאודור חשנובסקי], סטוויסקי [ללא תאריך].
3. FLV, מכתב מוונדה שנקייביץ’ [עדותו של יעקוב פייקרביץ’ משנת 2010], סטוויסקי [ללא תאריך].
4. FLV, מכתב מוונדה שנקייביץ’ [עדותה של לאוקדיה שנקייביץ’, אחות אשתו של תאודור חשנובסקי], סטוויסקי [ללא תאריך].