זיכרון ומזהה

בעת הכיבוש הנריק ואלבינה ויירצ’ינסקי חיו עם בנם פְרָנְצִ’ישֶׁק, אשתו של פרנצ’ישק בשם בְּרוֹנִיסְלַבָה ובנם הקטן גְזֶ’גוֹז’ בכפר בוֹרֶיְיקִי (Borejki) שבפרובינציית וִילְנָה. בשנים 1942-1943 הם העניקו עזרה לשתי יהודיות: אם ובתה, פַנְיָה ונעמי (בת כ-17). נעמי נזכרת לאחר שנים רבות: „אני זוכרת שאימא פנתה להנריק ולאלבינה עם בקשה אחת – שיסיעו אותנו לעיר גלוּבּוֹקי, למשפחת אחיה, שעדיין חיה בגטו. אך תשובתם הייתה: «תישארו אצלנו – מה שיקרה לכם , יקרה גם לנו. »כאלה אנשים הם היו. הודות להם נשארנו בחיים.”1

הז’נדרמריה הגרמנית חיפשה באזור אחר יהודיים נמלטים, ולא פסחה על משקם של משפחת ויירצ’ינסקי. כאשר נכנסו הגרמנים לביתם, הנריק נבהל, אך אלבינה שמרה על קור רוח ובשלווה הצביעה לקומת הקרקע ואמרה להם: „חפשו!”. באותו זמן היא עלתה לעליית הגג וציוותה לנשים לברוח דרך היציאה האחורית אל השדה הקרוב. בזריזות היא החביאה תחת בגדיה את סריגה של היהודייה ומכתב ביידיש. היא שפכה מים מן הבקבוק. הלנה פוֹקוֹיְיסְקָה, בתם של פרנצ’ישק וברוניסלבה, מדגישה במכתב לנעמי: „הודות לאל, חייכם וחיי משפחתנו ניצלו.”2 בהמשך, הנשים הסתתרו באסם.3 כאשר חלף החורף, אחיה של נועמי, מֵנְדְל, הביא אותן לפרטיזנים.

נעמי ופניה שרדו את תקופת הכיבוש ולאחר המלחמה עלו ארצה. אלבינה סיפרה את הסיפור לנכדיה. היא סיכמה: „מרים הקדושה, אם ישו, כיסתה אותנו אז בתכריכיה.”4

ביבליוגרפיה:

1. FLV, מכתב מהלנה פוֹקוֹיְיסְקָה [בתם של פרנצ’ישק וברוניסלבה], וִישִׁינָה, 16.01.2014.
2. FLV, מכתב מהלנה פוֹקוֹיְיסְקָה (מכתבה של הלנה לנעמי מתאריך 13.03.2006), וִישִׁינָה, 16.01.2014.
3. FLV, מכתב מהלנה פוֹקוֹיְיסְקָה (מכתב של נועמי קַנְפֵר, ישראל, 29.05.2006), וִישִׁינָה, 16.01.2014.
4. FLV, מכתב מין ויירצ’ינסקי [בנם של פרנצ’ישק וברוניסלבה], אוֹגוּסְטוּב, 05.09.2013.