יוזף ברמן נולד ב-15 בדצמבר 1915 בקאלוּשין (Kałuszyn), כבנם הצעיר ביותר של אשתו השלישית של אביו. לאביו היו תשעה בנים ושלוש בנות, ובזמן שיוזף נולד, לבנו הבכור של האב כבר היו צאצאים משלו. כעבור זמן מה בני הזוג ברמן פתחו בביתם בית חרושת לייצור מעילים מעור כבש. אחרי מות אבי המשפחה בשנת 1926 ניהול המפעל עבר לידי אחד מבניו, נפתלי, שהיה באותה עת בן 17. במשך השנים הבית החרושת התרחב, ויוזף בגיל 16 הפסיק את לימודיו על מנת לעזור בניהול המפעל המשפחתי.

עם פרוץ המלחמה הכובשים הורו לכל בני המשפחה לעבוד למען הצבא הגרמני. בשנת 1940 הוקם גטו בקאלושין. בשנת 1942 הגיעה לשם השמועה על חיסול הגטאות הסמוכים ועל גירוש האנשים לוורשה. כעבור זמן מה הגיע מידע חדש: אנשי הגסטאפו מעבירים את היהודים מגטו ורשה למקום בלתי ידוע. משפחת ברמן הבינה שזה הגורל המצפה לה, משום שבסביבה נשארו עוד שני גטאות בלבד– בקאלושין ובוונגרוב (Węgrów). אחרי זמן מה בא למשפחת ברמן סטניסלב בורוץ ואמר שבלילה הקודם הוא היה עד לחיסול גטו ונגרוב.

משפחות ברמן ובורוץ היו מיודדות מזה שנים – שני אבותיהם נלחמו כתף אל כתף במלחמת העולם הראשונה. סטניסלב הביא לברמנים מעט אוכל ואמר שאם אכן יתבצע חיסול הגטו, עליהם לברוח אל ביתו בזָ’רנּובְקָה (Żarnówka). הוא הבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי לעזור להם. בני משפחת ברמן התמלאו תקווה; אספו כסף ותכשיטים, טמנו אותם בצנצנת שאותה חתמו בפרפין, ויוזף קבר אותה בלילה באדמה בשטח בית החרושת. בני המשפחה ידעו היכן נמצאת הצנצנת.

אחרי פינוי הגטו בוונגרוב נשים רבות וביניהן אחיותיו של יוזף, ברחו למחנה עבודה הקרוב שהיה ביישוב בשם מייֶרניה (Miernia) מתוך אמונה שלפחות מחנות עבודה הם בינתיים מקום בטוח. למחרת קצינים גרמניים נכנסו לגטו בקאלושין וציוו על כולם להתייצב בכיכר. מנהל בית החרושת של ברמן ניסה לדבר על לב הקצינים; ביקש שישאירו לפחות את עובדיו משום שהיו הזמנות עבודה רבות. כל הגברים קיבלו הוראה בלתי הפיכה להתייצב. בני משפחת ברמן הלכו לכיכר אך כעבור זמן מה המנהל הצליח לשכנע את הקצינים והמשפחה יכלה לשוב לעבודה.

בדצמבר 1942 הנאצים החלו לחסל מחנות עבודה בסביבה והקימו גטו אחד בקאלושין עבור העובדים. הברמנים הבינו שפירוש הדבר חיסול סופי של היהודים בסביבה. אחיותיו של יוזף (פייגה וחיה עם בתה) והבן אריה עם בנו אלתר ניצלו מהגירוש בזמן חיסול המחנה במיירניה.

ב-9 בדצמבר השכם בבוקר השוטרים הגרמניים הורו לכל היהודים בגטו קאלושין להתייצב בכיכר. מי שלא יעשה כן, יוצא להורג בירייה. הפקודה חלה גם על עובדי בית החרושת למעילים. כל הנוכחים הצטוו לצאת בסך לתחנת הרכבת מְרוֹזִי (Mrozy) המרוחקת כ-5 ק”מ מקאלושין. רכבת נכנסה לתחנה רק לעת ערב. משפחת ברמן ידעה שהם יוסעו לטרבלינקה ולכן לקחו אתם כמה כלי עבודה, כי רצו לפרק דופן של קרון הרכבת ולברוח. רוב בני המשפחה שניצלו היו באותו הקרון. כאשר הרכבת יצאה מהתחנה, יוזף הצליח לעשות חתך בדופן שדרכו קפצו תחילה אחיו נפתלי, אחר כך גיסו אפרים רדזינסקי ולבסוף, כשהרכבת כבר הייתה במלוא התנופה, יוזף עצמו. הוא נחבט , איבד את ההכרה והתעורר רק כעבור כמה שעות. הוא ניגש למשק הקרוב וביקש שיביאו אותו לדרך הראשית.

בני משפחת ברמן קבעו ביניהם שמי שיצליח לשרוד יגיע למשק של סטניסלב בורוץ ושם ייפגשו. כאשר יוזף הגיע לשם, נפתלי ואפרים כבר היו במקום. כעבור כמה ימים הגיע אחיהם מנדל ואחר כך בתו. כעבור ששה ימים הגיעה לכפר גם פייגה אשתו של אפרים, אחותם של הברמנים. סטניסלב ואשתו הלנה רצו לדעת את תכניותיהם להמשך, אבל בני משפחת ברמן עדיין המתינו לשאר בני המשפחה. כאשר כעבור זמן מה איש לא הגיע, משפחת בורוץ הציעה למצוא להם מחבוא, תמורת תשלום עבור המחייה. סטניסלב התגורר ממש במרכז ז’רנובקה, מה שהפך את ביתו למקום מסתור לא מתאים.

מאחר שבני משפחת ברמן לא נשאו אתם כסף אתם וכל חסכונותיהם היו קבורים בבית החרושת בקאלושין, הם יצרו קשר עם עובד לשעבר שלהם, מר ק’צורק, ובקשו ממנו לחפור את הצנצנת מהאדמה ולהביאה להם. קצ’ורק עזר להם כבר בעבר והם הכירו אותו בתור אדם ישר והגון. לפני חיסול הגטו הברמנים נתנו לו חפצים ביתיים רבים למשמורת (בגדים, שמיכות).

בן למשפחת בורוץ התקשר עם קצ’ורק והביא אותו ואת אשתו לז’רנובקה. הברמנים אמרו להם היכן טמנו את הכסף והתכשיטים והדגישו שהמשפחה שאצלה הם מסתתרים היא התקווה היחידה שלהם לשרוד את המלחמה, והם חייבים לשלם עבור הסתרתם. בני הזוג קצ’ורק שמחו שהמשפחה שרדה והסכימו לעזור. למחבוא עם דברי הערך יכלה לגשת רק גב’ קצ’ורק, משום שרק נשים הורשו להיכנס לשטח שבין בית החרושת לבין הבית של ברמן בקאלושין, כי היה שם אגם קטן שבו הן יכלו לעשות כביסה. בשערי בית החרושת עמד שוטר פולני. גב’ קצ’ורק ביקשה ממנו רשות להכניס לבית החרושת כדי להשתמש בשירותים. כבר כעבור יומיים הזוג קצ’ורק חזר עם צנצנת התכשיטים. הצנצנת הייתה חתומה, איש לא הסתכל לתוכה. בני משפחת בורוץ’ מצאו מקום מסתור עבור הברמנים, אך הם החליפו אותו לעתים קרובות, ובכל פעם ביקשו את עזרת בני משפחת בורוץ.

בשלהי פברואר 1943, כאשר נודע לברמנים שהפטרון שלהם חלה במחלה קשה, הם באו לבקר אותו. בדרך ראו משק שנמצא בצד. הם חשו שזה מתאים להיות מקום מסתור הבא שלהם. הם שאלו את הבורוצים אם הם מכירים את בעלי המשק. התברר שהם קרובים רחוקים של סטניסלב ושמם יאן ותאופילה בורוץ. המשק שלהם היה במושבה ובטווח של כמה קילומטרים לא היו סביבו מבנים אחרים.

בדרך חזרה יוזף נכנס לשם ושאל את יאן אם יהיה מוכן להסתיר את משפחתו. יאן ענה שעליו לדבר עם אשתו ועם בניו וביקש שברמן יחזור כעבור יומיים.

יאן הסכים להסתיר שלושה גברים, והנשים אמורות היו לגשת אל אחיו בכפר. תחילה הם הסתתרו באסם. בהמשך, ביחד עם צ’סלב, בנם של יאן ותאופילה, הם בנו בונקר בקרבת האסם. רק אז הרגישו שאולי יצליחו לשרוד את התקופה הקשה של המלחמה.

בבונקר זה זכו יוזף, נפתלי, מנדל, פייגה ובעלה אפרים להגיע לשחרור. בתו הגדולה של מנדל נפטרה בזמן המלחמה מסיבות טבעיות. אחרי המלחמה משפחת ברמן עברה להתגורר בארצות הברית.

ב-24 בנובמבר 1992 ליאן ותאופילה בורוץ ובנם צ’סלב קיבלו מ”יד ושם” אות חסידי אומות העולם.

ביבליוגרפיה:

  1. FLV, Autobiography of a survivor by Joseph Berman, נובמבר 1994.
  2. I. Gutman, Polscy Sprawiedliwi wśród Narodów Świata, [w:] Księga Sprawiedliwych wśród Narodów Świata. Ratujący Żydów podczas Holocaustu. Polska, cz. I, red. wyd. pol. D. Libionka, R. Kuwałek, A. Kopciowski, Kraków 2009.
  3. FLV, הקלטת אודיו, סימן D 0793 _811, עדות בורוץ וייסלבה (Boruc Wiesława) [בת] מ-30.1.2014.