זיכרון ומזהה

בתקופת הכיבוש הגרמני נוֹבָה הוּטָה (Nowa Huta) נמצאה בלוּדְבִיפּוֹל (Ludwipol) (פרובינצית ואהלין, כיום באוקראינה). בין כ-130 הבתים עמד בית השייך לפלוריאן ומריה ונגלובסקי. לשם הגיעה משפחת וקסלר לאחר בריחתה מהגטו.

פולנים ויהודים חיו בשלום באיזור נובה הוטה. „ליהודי בשם וקסלר אבא שלי נתן חלקת אדמה כדי שהוא יבנה שם טחנה. בתמורה היהודי הבטיח שאבא יזכה בטחינה בחינם במשך כל חייו”1.

בין משפחת ונגלובסקי לבין משפחת וקסלר נוצרה חברות שהצליחה לשרוד את המלחמה.

משפחת ונגלובסקי היתה עשירה והיו לה שורשים באצולה. בספטמבר 1939 הם נמצאו בסכנת הגירוש לסיביר. ללא עזרתו של וקסלר גורלם היה נחתם. וקסלר הזמין את ראש הכפר לארוחת ערב עם שולחן מלא כל טוב. הוא הצליח לשכנע את ראש הכפר שמשפחת ונגלובסקי תישאר על אדמתה. „אני יודעת שהוא איפשר שלא נהיה קולאקים אלא כבני המעמד הבינוני. את בני המעמד הבינוני גירשו רק מאוחר יותר. לאחר שנה וחצי נכנסו לשטחינו הגרמנים. לולא מה שקרה, היינו מוצאים את סופנו בסיביר”2.

על פי הוראותיו של הכובש הגרמני, היהודים הועברו ללודביפול הסמוכה. שם הוקם הגטו. „משפחת נגלובסקי נשארה עם פרה אחת ועגלה. היה עוני. למרות הכל הם עדיין התחלקו במה שיכלו”3. הם אף פעם לא סירבו לעזור ליהודים, שנשלחו לעבוד בחטיבת עצים. גברים עייפים באו למשפחת ונגל’ובסקי לאכול ולישון. „היו אצלנו כ-20 אנשים. לעצמנו לא היה כמעט שום דבר. לארוחת צהריים היינו אוכלים תפוחי אדמה מרוסקים עם פרג. אמא היתה מוסיפה טיפת חלב מתוק. בכל זה היינו מתחלקים”4.

בשנת 1943 הנאצים החלו לחסל את הגטו בלודביפול. יאנקייל וקסלר ניסה לקנות את החירות עבור משפחתו. הוא נורה כאשר ניסה לשוחח על נושא זה. חנה וקסלר – אשתו – לא התייאשה. היא המתינה לשעה מאוחרת וביקשה משוטר גרמני לצאת מהגטו. השוטר עזר לחנה, לבתה מירה ולגיסה. „הגרמני הוציא את המשפחה דרך נהר, וכשהגיעו ליער קטן ליד הקברים, הוא הורה להן להימלט וירה שלוש פעמים באוויר”5. בחסות החשכה הם נמלטו לחבריהם מלפני המלחמה. ונגלובסקי סיפק לחנה ולבתה מחבוא אצל השכן. הן גרו שם בחורף, ובקיץ הן שהו בשדה של משפחת ונגלובסק – והיא סיפקה להן מזון. „היתה שם גבעה, מסביבה עצים ושיחים קטנים, ושדה. הן היו יושבות על קש בתוך גומחה. במשך היום הן היו יוצאות ולא ראו אותן”6. ואילו גיסה של חנה נסע לכפר הסמוך שבו משפחתו המתינה עליו שהוצאה מהגטו על ידי סטניסלב ונגלובסקי.

לאחר השחרור בשנת 1945 חנה ומשפחתה עזבו לברזיל. הקשר עם משפחת ונגלובסקי התנתק. רק הודות לגיסתה של חנה שניהלה חנות בוורוצלב, התחדשה החברות. לחנה נודע כי משפחת ונגלובסקי מתגוררת בכפר דוּל (Dół). היא היתה שולחת למשפחת ונגלובסקי קפה – שהיה אז כמעדן יקר מציאות.

כמעט 70 שנה לאחר המלחמה קרן יהודית הפועלת לרווחת חסידי אומות העולם, אירגנה מפגש בין הלנה שַׁכְנְיֵיבִיץ’ (לבית ונגלובסקה) לבין חברתה הוותיקה, מירה ומשפחתה. גם סטניסלב ונגלובסקי, אחיה של הלנה הוזמן אך בשל מצבו הבריאותי הוא לא היה מסוגל להשתתף בו. מכון יד ושם העניק לפלוריאן, מריה, סטניסלב והלנה ונגלובסקי את תואר חסידי אומות העולם עבור פעילותם.

רשימת מקורות:

1. FLV, אוֹ. קְרוֹטוֹבְסְקָה (O. Krotowska),Polały się łzy, „Kurier Iławski” 2014, גילון 1.