זיכרון ומזהה

„נולדתי בטוֹרוּן (Toruń) בשנת 1937. התגוררתי עם הוריי ברח’ שֶנְקיֶיביצָ’ה (Sienkiewicza 41, מול תחנה טורון-מערב (שאינה קיימת עוד). מסיבה זו נוסעים רבים פקדו את ביתנו וההורינו הושיטו להם עזרה מסוגים שונים”1 – כך זוכרת את ילדותה המוקדמת גב’ אלז’בייטה פיליפיאק שהייתה עדה לעזרה שנתנו הוריה לאנשים ממוצא יהודי. גם היא עצמה עזרה.

גב’ סטז’יק הייתה יהודייה שהתנצרה והתחתנה עם בעל משק פולני. היחסים שלה עם משפחתה של אלז’בייטה היו ידידותיים מאוד. אחותה הגדולה של אלז’בייטה, מריה, אפילו שמשה סנדקית של זיגמונט (Zygmunt ) הקטן, בנם הצעיר ביותר של בני הזוג סטז’יק. „לקראת סוף המלחמה, בשנת 1944, הגרמנים לקחו את גב’ סטז’יק למחנה בתור יהודייה.”2 מחשש לבנו הצעיר ביותר ביקש סטז’יק עזרה מידידיו שללא היסוס קיבלו את הילד לביתם. אבי המשפחה החביא אותו בתוך קש והעבירו בעגלה חקלאית.

הילד היה במצב פיזי גרוע. היו לו גלדים על העור, הוא היה מכונם ומצונן. לאיש אסור היה לדעת על נוכחותו, אפילו לסביבה הקרובה. למרות התנאים הקשים שבהם היה הוא היה נתון, דאגו לו וניסו ליצור עבורו, בין השאר בגלל גילו הצעיר, סוג של חיים נורמליים. ילדי בני זוג המסייעים התייחסו לילד כאל אחיהם. „כרכנו מטפחת סביב בטנו ואני אחזתי בקצותיה ולימדתי אותו ללכת.”3 הילד שרד את הכיבוש הגרמני. המזל שיחק גם לאמו. גב’ סטז’יק חזרה בשלום מהמחנה ושמחה מאוד לפגוש את בנה. זיגמונט ואמו הצטרפו לשאר בני משפחתם שהצליחו לשרוד את התקופה הקשה של הכיבוש הגרמני.

ביבליוגרפיה:

1. FLV, מכתב מאלז’בייטה פיליפיאק מ-24.9.2013, ע’ 1.