זיכרון ומזהה

יאנינה דוּבְּנְיָאק חיה עם בעלה יוּזֶף ובתם הקטנה בוורשה. לפני המלחמה היא הייתה מיודדת עם הַלִינָה יָנוֹבְסְקָה, שדרכה היא הכירה בשנת 1932 את היהודייה רֶגִינָה מִינְקֶלְבֵּרְג. לאחר מספר שנים קשר הגורל את חייהן של שתי הנשים.

בעת הכיבוש רגינה נשלחה יחד עם משפחתה לגטו. שם היא הופנתה לעבודה במפעל גרמני בשם שְׁטֵיֶיר (Steyer). מדי יום המצב ברובע ביהודי הלך והתדרדר. היא החליטה לבקש עזרה מיאנינה, שבעלה היה פעיל בתנועת ההתנגדות וארגן הברחות לגטו וממנו. יאנינה הסכימה ללא כל היסוס לפעול כאשת קשר ולהעביר לגטו – דרך רגינה – מזון, תרופות וכדומה. בשנת 1943 רגינה שלחה ליאנינה את נֶלוּסְיָה בת ה-10. יאנינה הסתירה את הילדה בחודשים ינואר ופברואר. לאחר מכן לקחה אותה אימה הביולוגית.

בפברואר 1943 יאנינה קיבלה הודעה מאחותה של רגינה. אִירֵנָה ביקשה עזרה. התקרב היום האחרון של עבודתה במפעל שטייר ומעל ראשה ריחפה סכנת העברתה לטְרֶבְּלִינְקָה. היא התחננה בפני יאנינה שביום האחרון של עבודתה, אחרי סיום יום-העבודה, היא תוציא אותה משורת העובדים החוזרים לגטו. לאחר סיום העבודה החיילים הובילו אותם משטחי המפעל אל כנסיית שְׁצֶ’פָּן הקדוש. משם היהודים נלקחו לגטו. אירנה שרטטה עבורה באיזו שורה היא תימצא. היא אף קבעה עם העובדים האחרים, שאחרי היעלמותה הם יעזרו ליישר את העוצבה כך שהחיילים הגרמניים לא יבחינו בהעדרה.

ביום הבריחה המתוכננת של אירנה נודע ליאנינה כי בעלה נפצע קשה. הוא קפץ מחלון השנייה כדי להציל את עצמו מן הקצינים הגרמניים שגילו את מיקומן של הישיבות החשאיות. האישה נדרשה להחלטה בלתי אפשרית: „לא ידעתי, מה לעשות: אם להסיע את בעלי לבית החולים, או להציל את אירנה מינקלברג, שאותה לא הכרתי?”1 ברגע האחרון יאנינה קיבלה החלטה להציל את אירנה. ברגע שהעובדים עזבו את שטחי המפעל, האישה התגנבה לתוך השורה. אירנה הצטרפה אליה ובפנייה לרחוב דְבוֹרְסְקָה (Dworska) שתי הנשים התחבאו כך שהז’נדרמים לא הבחינו בהן. הן יצאו מן המחבוא רק לאחר עזיבת הרכב שהסיע את העובדים לגטו. דובניאק נתנה לאירנה את הקֵנְקָרְטֶה של אחותה. הנשים מיהרו לביתה של בלבינה סטולרסקה, אמה של יאנינה.

רק למחרת הסיעה יאנינה את בעלה לבית החולים של שכונת ווֹלָה ברחוב פְּלוֹצְקָה (Płocka). רגלו הייתה במצב אנוש. הטיפול נמשך מספר חודשים, דבר שלא מנע מיוזף להמשיך את פעילותו במחתרת. בעלה של יאנינה נהרג בהתקוממות ורשה. הוא נלחם בקבוצת „רָדוֹסְלַב”.

יאנינה טיפלה באירנה: הסתירה אותה בדירתה והשיגה עבורה קנקרטה בשם הבדוי „אירנה קוֹבָלְסְקָה”. האישה נשארה אצלה עד חודש יוני. בחודשים שלאחר מכן היא עברה לבלבינה. יום אחד, כאשר יאנינה באה לבקר את אמה יחד עם בתה הקטנה, לדירה נכנסו פתאום שני קצינים גרמנים לערוך חיפוש. אירנה הרימה את הילדה על ידיה. הילדה חיבקה אותה ואמרה בקול רם: „נשקי אותי, דודה!”. הסיטואציה הזו הסיחה את דעתם של הקצינים מאירנה. כאשר גם המחבוא הזה חדל להיות בטוח, ההשגחה על אירנה עברה לידי חברתה של בלבינה.

במאי 1943 פנתה רגינה ליאנינה – היא רצתה לראות את אחותה. לאחר כניעת המורדים בגטו היא הופנתה לטרבלינקה. היא שרדה בכך שהצליחה להתחבא תחת קרונות הרכבת. היא שכבה תחתם, וכשעלה השחרהיא מיהרה ליאנינה. האישה השיגה עבורה קנקרטה בשם „סְטַנִיסְלָבָה קובלסקה”. לא היו לרגינה תווי פנים שמיים, כך שהיא יכלה להסתובב בוורשה בחופשיות. היא אף מצאה עבודה במְלוֹצִינִי כעקרת בית.

רגינה ואירנה מינקלברג הצליחו לשרוד את תקופת הכיבוש האכזרית. לאחר השחרור על ידי הצבא האדום, רגינה התחתנה ועברה לגור בארצות הברית. אירנה נישאה לאָדָם סְטוֹלָרְצִ’יק ובשנת 1969 עברה איתו לבלגיה.

ב-31 במאי 1994, מתוך הכרת תרומתה להצלת יהודים בעת מלחמת העולם השנייה, העניק מכון יד ושם את תואר חסידי אומות העולם ליאנינה גרבובסקה (שם משפחתה מנישואיה השניים) ולבלבינה סטולרסקה.

ביבליוגרפייה

1. Israel Gutman (Editor in Chief), The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations – Rescuers of Jews During the Holocaust, vol. 1-2: Poland, Yad Vashem, Jerusalem 2004.
2. FLV, מכתב מאירנה קְרָסְיֶיְקוֹ, ורשה, 10.08.2013.
3. FLV, עדותה של יאנינה גרבובסקה עבור המכון היהודי בוורשה, 14.03.1993.