זיכרון ומזהה

„נדדתי מכפר לכפר וחיפשתי עבודה בתור רועה צאן או עבודות שדה אחרות. במשקים רבים היו מוכנים להעסיק אותי, אבל ביקשו לראות תעודות, ולי לא היו בכלל שום מסמכים”1 – כך מתחיל לתאר את נדודיו צבי נוריך, יהודי ששרד את הכיבוש הגרמני הודות לפולנים בעלי משק חקלאי. כאשר הגיע לקצה העיירה שיידלץ (Siedlec) ועבר את גשר העץ, מצא עצמו ברוסוחאץ’ (Rosochacz), ליד ביתם של משפחת בלונסקי. הוא לא התכוון להתעכב שם ורק שאל את אודוארד בלונסקי שעסק אז בתיקון הגג, על הדרך לזַ’רקי (Żarki). „התחלנו לדבר ואמרתי לו שאני מחפש עבודה במשק חקלאי. אדווארד קפץ מהגג ואמר שהם זקוקים לרועה צאן.[…] לא סיפרתי לו שאני יהודי, אבל רציתי שיידעו, שמבחינת הגרמנים אני לא כשר, אפילו בתור פולני וקתולי.”2 לנער הייתה רק אפשרות אחת, והיא לספר סיפור שיישמע קוהרנטי ואמין למשפחת בלונסקי. הוא שיקר ואמר שאמו מתה ואביו נעצר בחשד של פעילות פרטיזנית. ” אמרתי שקוראים לי יּוזק לוקאסיק (Józek Łukasik) ואני מגרודז’ץ (Grodziec) שליד בנדין (Będzin).”3

אנטוני בלונסקי (נולד ב-6 ביוני 1882) שמע את סיפורו של הנער וקיבל אותו לעבודה. לשאלות של אנשים הם השיבו תמיד שהוא קרוב משפחה מצד יוזפה בלונסקה ובא מהכפר הקרוב. „הרגשתי שם כמו בן משפחה, רעיתי פרות ועשיתי עבודות שונות במשק החקלאי. הייתי חייב להיזהר מאוד כי לא רציתי שיידעו שאני יהודי.”4
צבי נוריך, בתור יוזק לואסיק, ידע היטב להסוות את עצמו. על כל צעד ושעל היה ערני וחרוץ. בכל זאת במהלך שהותו אצל משפחת בלונסקי הוא נקלע לכמה מצבים שעלולים היו להסתיים באורח טראגי. „אינני יודע את מי חיפשו, אבל בשבילי זה היה מסוכן. ישנתי באסם, ובאותו לילה ישן שם גם וָצלאב יאשיק (Wacław Jasik) שגם הוא הסתתר מהגרמנים. יאשיק העיר אותי ואמר שהוא שומע גרמנים בחצר.”5 לשאלה מי נמצא באסם, אנטוני בלונסקי ענה שרק רועה הצאן. הגרמני דקר בכידון את הקש שבתוכו התחפר וצלאב יאשיק, ליוזק הם לא התייחסו. „בינתיים הפחד היה גדול. יאשק ואני לא הפסקנו לרעוד עד שהגרמנים עזבו את החצר.”6

אירוע אחד נחרת במיוחד בזיכרונו של היהודי הצעיר. ” זה היה שבוע לפני חג המולד, חודש לפני השחרור, בשבת בלילה. פתאום אנחנו שומעים דפיקות חזקות מאוד בדלת וצעקות בגרמנית: „לפתוח, משטרה.”7 יוזק הרגיש לכוד, לא הייתה לו דרך לברוח. גם לא היו לו מסמכים, וזה הדבר הראשון שעליו היו עלולים לשאול אותו. הרגיש שקיצו בא ונכנס לפניקה. כאשר אדווארד בלונסקי פתח את הדלת, נכנסו פנימה שלושה גברים חמושים לבושים בבגדים אזרחיים. אלו היו פרטיזנים פולניים, כנראה מקבוצת ז’ביק (Żbik), שאחרי התקוממות ורשה חצו את היערות. הם קיבלו אצל בלונסקי אספקת מזון לחג והלכו. יוזף שרד את הכיבוש הגרמני באווירה של פחד ושל אי ודאות מדי יום ביומו.

„לפני חג הפסח אדווארד הציע לי ללכת לכנסייה כדי להתוודות, כי כבר זמן רב לא הייתי בכנסייה, וכעת אין מה לפחד […] אז סיפרתי לו שאני יהודי.”8 בחודש מאי יוזק נסע עם אנטוני בלונסקי לוועד היהודי בזָביירצֶ’ה (Zawiercie) ומשם הופנה לוועד המרכזי בצ’נסטוחובה (Częstochowa). „באוגוסט שוב נסעתי עם סבא,9 הפעם לצ’נסטוחובה, ובוועד אמרו שאני חייב להישאר שם. נפרדתי מסבא ואני חייב להודות שבעיניים דומעות.”10 עוד באותו יום הנער נסע לבֶּנדין. אנטוני רצה מאוד שהוא יישאר אצלם. „סבא התייחס ליוזק […] כמו לבן שלו, מה גם שבשנת 1943 בפקודת מפקד המשטרה פרנץ פונקה (Franz Vonke) בשידלץ דוז’י (Siedlec Duży) נרצח בנו הבכור אנטוני, רק משום שנסע לשלונסק (Śląsk) להביא דשן מינרלי.”11
בשנת 2007 על דלת בית משפחת בלונסקי ברוסוחאץ’ דפק אורח בלתי צפוי. היה זה צבי נוריך בן ה-79 „[…] רצה לראות עוד פעם אחת את המקום שבו בילה את השנים האחרונות של הכיבוש הנאצי, את המקום ואת המשפח, שהודות לה זכה להגיע לגיל מופלג.”12
אנטוני בלונסקי היה ללא ספק אדם אמיץ מאוד ובעל לב רחב. „מי היה סבא שלי? אחרי שנים אני שואל את עצמי שאלה זו ותמיד מגיע לתשובה אחת – הוא היה אדם הגון. […] גידל 5 בנים ו-5 בנות, עבד במשק חקלאי, עבד כשומר היערות והיה חבר מועצה החל מחודש מרץ 1930″13 – כך נזכר בסבו סטניסלאב בלונסקי, שהודות לו צבי נוריך רשם את זיכרונותיו מרוסוחאץ’ ושלח אותם לקרוביו של אנטוני בלונסקי.
אנטוני ויוזפה בלונסקי קיבלו אות חסידי אומות העולם.

ביבליוגרפיה:

1. FLV, עדות של צבי נוריך (ללא תאריך).
2. FLV, עדות סטניסלב בלונסקי, (ללא תאריך).
3. FLV, עדות של לאוקדיה (Leokadia) בלונסקה (ללא תאריך).