זיכרון ומזהה

ולדיסלב ומריה דידין חיו בכפר זַוָודוּבְקָה (Zawadówka) במחוז טָרְנוֹפּוֹל. בלילה אחד בשנת 1942 הגיעה בחסות החשיכה משפחה יהודית אל ביתם ודפקה בדלת – חווה אִיתָה צֵ’רֶט (לבית קְלָיין) עם ילדיה: בְּרוֹנְיָה, הֶנְיָה וְחַיְימָה, ואשתו של אחיה, בְּיוּטָה קליין. „באותו הלילה חווה איתה צ’רת לבית קליין אמרה לסבתי: או שתהרגי אותי, או שתמסרי אותי לגרמנים, אבל אני לא הולכת לשום מקום. סבתא בכתה והתחננה בפניה, ואמרה שגם לה יש ילדים. היא ביקשה שחווה תבין מה מאיים עליהם.”1 ההסברים שלה לא הועילו – המשפחה היהודייה נשארה.

היהודים הסתתרו במקלט שוולדיסלב בנה עוד קודם לכן. „לאחר מספר ימים המצב נהיה מסוכן, כאשר לחצרם נכנסו חיילים גרמנים. הם השתלטו את החצר, שהמגודרת בחומה, ושם פרשו מחסן הנשק ואת מטבח המחנה. החיילים שמרו יום ולילה, ולכן רק ילדים יכלו להסתובב בחצר בחופשיות.”2

המבוגרת מבין בנותיהם של ולדיסלב ומריה לא הרבתה לשהות בקרבת האסם, בכדי לא לעורר את חשדם של הגרמנים ולא לגלות בפניהם את המחבוא של היהודים. לרוב הגיעה למחבוא בתם האחרת של משפחת דידין – אניה, אז בת 11. „כשהשומרים היו עוצרים את אמי כשנשאה מזון בתוך מיכל לחלב, היא הייתה אומרת להם שהיא הולכת להאכיל את בעלי החיים.”3 מיקום המחבוא דרש ממי שנכנס להוריד את אבוס העץ ולרדת בסולם לחדר קטן. משם צריך היה לעבור לחלקו השני של המקלט. „החדר היה קטן, לא היו בו חלונות, וקירותיו היו דקים ולא סיפקו הגנה מפני הקור.”4 כאשר הגיע החורף והכפור החמיר, משפחת דידין ציידה את המוסתרים בבגדים נוספים ובעורות של כבשים. חרף כל זאת חלו היהודים חלו. „הם נאלצו להשתעל כשפניהם לחוצים אל תוך כרית, כך שהגרמנים לא ישמעו אותם. המשפחה שהתה בחושך, כי לא היה ניתן להשתמש בנרות, ורק מדי פעם הם הדליקו מנורה. […] שתי המשפחות חיו בפחד מוות עצום ומתמיד.”5

המקלט היווה מקום מחבוא בטוח, עד שבִּינְקָה6 יצאה ממנו במטרה ללכת לכפר הסמוך ולקחת את בגדיה. היא חזרה באותו הלילה. היא הסגירה בפני מישהו את מקום מסתורה. המעשה של בינקה התברר כצעד חסר התחשבות שהעמיד את כולם בסכנה נוראית. אנשי הגסטפו נכנסו לבית משפחת דידין מוקדם בבוקר. כולם עברו חקירה, גם הילדים, וביניהם גם סְטָשֵׁק, אז בן 4. למרות גילו הצעיר הוא הבין שעליו ועל כל משפחתו מאיימת סכנה גדולה. הוא לא אמר דבר על היהודים, אף לא כשאחד מאנשי הגסטפו הציע לתת לו שוקולד בתמורה. בני משפחת דידין נצטוו לעמוד מול הקיר. מריה בכתה בכי מר וחששה לגורל משפחתה. ראש הכפר, אשר נקרא ובא יחד עם אנשי הגסטפו, אמר לה: „מַרִילְקָה, איבדת את ילדייך.”7

הגרמנים ידעו כי היהודים הסתתרו באסם. הם ציוו על ראש הכפר שייקח אותם אליו. „למזלנו, באותה החצר היו שני אסמים ורפתות זהים. אחד מהם היה שייך לדוד ולדודה. ראש הכפר, שידע כי היהודים נמצאים באסם של סבא וסבתא, הוביל את אנשי הגסטפו אל האסם והרפת השייכים לדודינו, שנמצאו סמוך לבית הסבים. האסם של סבא וסבתא, שבו הסתתרו היהודים, נמצא לעומת זאת סמוך לדירתם של הדוד והדודה.”8 אנשי הגסטפו לא מצאו איש ונסעו. כעבור שעות ספורות מריה העיזה ללכת למחבוא היהודים. אז היא הבינה למה הגרמנים ערכו חיפוש בביתם.

היהודים שהו אצל משפחת דידין עד שנת 1944. באותה שנה ולדיסלב העביר את כולם בעגלה, מכוסים בחציר, לכפר אחר, הנמצא במרחק כמה קילומטרים. לאחר המלחמה, למרות ששתי המשפחות לא הכירו זו את זו זמן רב, הן התיידדו. אמי, אַנָא פָּאוּלִינָה קְרוּל, לבית דִידִין, שמרה על קשר עם אחת הבנות של המשפחה היהודית – ברוניה סוֹפֵר.9 ולדיסלב ומריה, עבור אומץ ליבם וגבורתם, זכו להכרה על ידי מכון יד ושם כחסידי אומות העולם.

ביבליוגרפיה:

1. FLV, מכתב מקְרִיסְטִינָה לוּבִישֶׁבְסְקָה, ורוצלב, 10.06.2014.