ויקטוריה טומל (ילידת 1897) חיה בכפר נְיֶיצְיֶיצָ’ה (Nieciecza) ליד זָ’אבְּנוֹ יחד עם ילדיה: יאן (יליד 1926), סטניסלבה (ילידת 1928) ויוזפה (ילידת 1931). יום אחד כשהייתה ברפת, ויקטוריה שמעה מישהו קורא לה. כאשר יצאה החוצה, ראתה בצל העצים את רחל ואת בנה אליהו קֹהַנֶה. רחל ביקשה עזרה – היא ובנה היו רעבים ותשושים. ויקטוריה התיעצה עם יאן. היא האכילה את האורחים והכינה עבורם מקום לינה.

משפחת טומל הכירה את משפחת קהנה עוד בטרם המלחמה. המשפחה היהודית עסקה אז במסחר. לרחל ולבעלה היו ארבעה ילדים: אליהו, רבקה, דויד וסַלָה. אליהו היה בגילו של יאן והם למדו באותו בית הספר. לאחר פרוץ המלחמה גורלה של המשפחה היהודית היה טרגי. הם שוכנו בגטו בז’אבנו, שבו שרר מחסור חמור במזון. בשל המחסור במזון מתה רבקה. סלה ודויד הועברו למחנה ההשמדה בבֶּלְזֶ’ץ ושם נעלמו עקבותיהם. גם אליהו הופנה לטרנספורט. הוא הועלה על רכבת, שנסעה לאושוויץ או לבלז’ץ – מז’בנו יצאו טרנספורטים לשני המחנות. כאשר הרכבת החלה לנסוע, אליהו קפץ ממנה. רחל לא נתפסה והובאה לטרנספורט הזה, מאחר שבאותו בוקר התגנבה החוצה מהגטו במטרה לחפש אוכל. אליהו שיער שיפגוש את אמו באחד השדות של נייצייץ’, כי לשם נהגה ללכת. ואכן הוא מצא אותה שם. הם החליטו לבקש עזרה מאנשים טובים. כך הם הגיעו למשק של משפחת טומל.

יאן בנה להם באסם מחבוא מקרשים, שאותו כיסה בזפת וחציר. היות ששהייה ארוכה במקום אחד הייתה מסוכנת מדי, רחל ואליהו החליפו את מחבואיהם לעתים קרובות. בתקופות החמות יחסית הם הסתתרו בסבכי השיחים שעל גדת נהר דוּנָיֶיץ (Dunajec), ובני משפחת טומל הביאו להם אוכל. בחורף הם שהו באסם או במרתף של משפחת טומל. בלילות הם נהגו לבוא לבית, לאכול ארוחה או לדבר עם בני המשפחה. אליהו ויאן נהגו לשחק קלפים.

פעם אחת, בערב, רחלה יצאה מן המחבוא באסם של משפחת טומל והלכה לשדה הקרוב. היא רצתה להביט ממרחק על ביתה הישן. היא לא ידעה שמישהו הבחין בה והחל ללכת בעקבותיה. היא החליטה לנשום קצת אוויר ולמתוח את רגליה, ויצאה לטיול. כאשר הגיעה לשביל המוביל למקום בו עמדו שלושה בתים בודדים, הצופה נסוג – הוא לא רצה שתבחין בו. הוא הלשין למשטרה שראה יהודייה בסביבה. למחרת התכנסה קבוצת אנשים במטרה לערוך חיפוש במשקים באזור. לאותה הקבוצה הוזמן גם יאן טומל. ראש הכפר דיבר גרמנית שוטפת – הוא אמר לז’נדרמים שאצל משפחת טומל אין טעם לחפש – יש להם רק קש ואין סיכוישהם מסתירים יהודים. ראש הכפר ויאן הסיחו את תשומת ליבם של הגרמנים מהמשק, ומיהרו בכיוון אותם שלושת הבתים. יאן חיפש שם בקדחתנות, שכן ידע, שלא ימצא שם איש. הכפריים חשבו שהיהודים בוודאי עשו לו משהו נוראי, אם הוא מחפש אותם בכזו קנאות.
מַרְיָה וִיטְקוֹבְסְקָה (לבית נוֹבַק) נזכרת: „כן, זה היה מאוד מסוכן. בגלל דבר כזה היו יכולים לירות למוות בכל תושבי הכפר. […] זה היה אז המצב.”1 בחורף רחל התחממה בבית הוריה של מריה.

משפחת קהנה הצליחה להינצל. לאחר השחרור רחלה ואליהו חזרו לביתם הישן. אליהו התחתן עם דוֹרָה, יהודייה שהצליחה לשרוד אצל אנשים מכפר סמוך. הזוג התיישב בטרנוב. כעבור מספר שנים הם עברו לארצות הברית.

לאחר שנים רבות, בתם של אליהו ודורה, בֶּלָה צ’וֹפּ, הביעה את תודתה במכתב ליוזפה, הבת היחידה של משפחת טומל, שהייתה עדיין בחיים, במלים אלו : „בשם משפחתי, ברצוני להביע את תודתנו לך ולמשפחתך עבור אומץ לבכם, שבזכותו חייהם של אבי וסבתי ניצצלו מידי הנאצים. בתקופה השחורה של המלחמה, שבה רק מעטים היו מוכנים להושיט יד לעזרה, כאשר אחרים לא עשו דבר, או אף לקחו חלק בהשמדת היהודים, משפחתך קיבלה החלטה, שעבורה הייתם נאלצים לשלם בחייכם אילו הייתה מתגלית. מעשים כאלה של אלטרואיזם אמיתי, אנושיות ואומץ כה רב, הם מאוד נדירים. משפחתנו תהיה לעולם אסירת תודה – היא לא הייתה קיימת היום ללא התערבות מצד משפחתכם.”2

ביבליוגרפיה

  1. FLV, מכתב מסְטַנִיסְלָבָה פְּרָז’וּךְ (מכתה מבלה קהנה-צ’ופ מתאריך 12.09.2013), זַבְּזֶ’ה 02.02.2014.
  2. FLV, הקלטת שמע, מס’ פריט 405_1527, עדותה של מריה ויטקובסקה, נייצייצ’ה, 01.10.2013.
  3. FLV, הקלטת ווידיו, עדותם של יוזפה טומל, בלה צ’ופ, סטניסלב פרז’וך, נייצייצ’ה, 02.07.2016.
  4. FLV, הקלטת ווידיו, עדותם של יוזפה טומל, בלה צ’ופ, סטניסלב פרז’וך, נייצייצ’ה, 25.06.2016.