זיכרון ומזהה

רגינה זייונצ’קובסקה חיה עם בעלה ובנם המתבגר בבית עץ בלוֹדְמִיר (Włodzimierz Wołyński). חייהם עברו בשקט: רישרד למד בגימנסיה, בנם השני למד לימודי כמורה, ובנותיהם כבר הקימו משפחות משלהן.

רישרד זייונצ’קובסקי מתאר את היחסים בין פולנים ויהודים בלודמיר לפני המלחמה כיחסים טובים: „לא היתה שם שום אנטישיות כשלעצמה. לדוגמה, לפני המלחמה גרו סמוך לביתינו יהודים. כילד הייתי משחק איתם, ואף ידעתי כמה מלים ביידיש. כשגרתי בלודמיר, כולם חיו בשלום אלו עם אלו, ולא היו שום גילויים של אנטישמיות, ושום פוגרומים.”1

על ביתה של רגינה נפל פגז, ושרף כליל אותו ואת סביבתו. משפחת זייונצ’קובסקי הצליחה להינצל, אך לא היה להם לאן ללכת. בעקבות זאת, רגינה עברה לגור בבית של בתה, מריה יניאק, שגרה עם בעלה לודוויק וילדם בן החמש, בשם תוֹמַש.

סמוך למשפחת יניאק גרה משפחה יהודית. בהחל איסופי היהודים, לודוויק, שהשתייך לאַרְמְיָה קְרָיוֹבָה, הציע לקחת אותם לבְּיֶילִין (שם היה אחד המחנות של ארמיה קריובה), אך הם לא הסכימו לבוא. למחרת בבוקר דפקו בדלתם חיילים גרמנים – הם העלו אותם על עגלה ונסעו. השכנים של משפחת יניאק נעלמו, ומאז נעלמו עקבותיהם.
יום אחד הודיע ראש הכקהילה הקתולית בלודמיר לבני הקהילה שהתכנסו לתפילה, שפנתה אליו אישה פולניה וחיפשה עבודה – אִירֵנָה פְרָנְצְיָאק שנמלטה מלְבוֹב יחד עם ביתה אֲנְיָה בת החמש. את האישה לקחה לביתה איזבלה סטסיוק, בתה של רגינה. לאחר זמן-מה, מתוך פחד מפני הלאומנים האוקראינים, איזבלה העבירה את אירנה לאמה. זמן קצר לאחר מכן התברר כי אירנה לא הייתה לגמרי כנה עם המשפחות זייונצ’קובסקי ויניאק. „זה היה ככה: ישבתי במטבח יחד אתה והבת שלה. הבת הושיטה את ידה לקחת כוס, ואירנה פרנציק אמרה: «עזבי, את עוד תשברי את הכוס». כששמעתי את זה, פתאום נהיה לי קר. חשבתי לעצמי: «תשברי את הכוס» – ככה לא אומרים, לא קָשוּבִּים ולא גּוּרָלִים. כך יכולה להגיד את זה רק יהודייה. סיפרתי לאמא שלי שגברת אירנה יהודייה. מעבר לכך, גם המראה שלה היה יהודי לחלוטין – שער שחור ואף ארוך. אמא אמרה: «גם בפניי היא הודתה שהיא יהודייה»”2.

לודוויק יניאק רשם את אירנה כבת דודה מפרובינציית פוזנן שבעלה נהרג בקו החזית לצד הוורמאכט*. חלק מהבית שבו גרה משפחת יניאק הושכר לקציני ורמאכט. מיקומו היה נוח בעבורם, שכן בסיסם היה מעבר לכביש. אירנה היפה משכה את תשומת ליבם של הקצינים. לעתים קרובות הם שאלו את תומש הקטן (שבשבילו אירנה היתה דודה) לגביה. מסיבות ברורות אירנה ניסתה להימנע מלפגוש בהם. כדי לא להעלות חשד לגבי דתה, היא הגיעה מדי יום יחד עם רגינה למיסה.
אירנה שרדה את תקופת המלחמה אצל משפחתה של רגינה. בשביל רגינה, אירנה ובתה היו כבנות משפחה. בשנת 1948 אירנה ואניה עברו לגור בלבוב, וב-1957 עלו ארצה.

לאחר תום המלחמה, הרוסים תפסו חיילי ארמיה קריובה לשעבר. בעקבות עדותה של אירנה, לודוויקהורשע לשמונה שנות הגלייה לסיביר. לאחר שיבתו, המשיכו בני משפחתו לחיות בדוחק. הם נאלצו לעבור מקום מגורים מספר פעמים, ומריה פוטרה מעבודתה.
ב-6 בדצמבר 1984 העניק מכון יד ושם לרגינה זייונצ’קובסקה, רישרד זייונצ’קובסקי, מריה יניאק ולודוויק יניאק תואר „חסידי אומות העולם”, על הסיוע והתמיכה שהעניקו בשנות הכיבוש הקשות לאירנה ואניה פרנציק.

ביבליוגרפיה:

1. Israel Gutman (Editor in Chief), The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations – Rescuers of Jews During the Holocaust, vol. 1-2: Poland, Yad Vashem, Jerusalem 2004.
2. FLV, הקלטת שמע, מס’ פריט811_2301 , עדותו של תומש יניאק מיום 24 ביולי 2014.
3. FLV, לודמיר. עדויות, רישרד זייונצ’קובסקי.הוראות:

*לדברי רישרד זייאצ’קובסקי, הוא עצמו רשם את אירנה אצל האיש האוסטרי, שגר באותו הבניין; הגרמנים פנו אליו כ”זונדנפירר” („Sonderführer”.).