זיכרון ומזהה

מיֶיצ’יסלָב מיִיָקוֹבסקי חי עם אישתו זוֺפיה וילדיהם (יָאנוּש, אדם וקריסטינה) בוורשה, בשכונה בּיֶילָני. בסתיו 1943 דפק בדלת דירתם ואצלב נובינסקי, שוטר פולני. היתה לו בקשה בלתי רגילה.

לפני המלחמה ואצלב נובינסקי עבד בתור שוטר, ובנוסף ניהל חוף רחצה על שפת נהר הוויסלה. בתקופת הכיבוש עבד בתור שוטר פולני (המכונה „שוטר כחול”). הודות לתפקידו, היה רשאי ואצלב לשהות בחופשיות בשטח הגטו, דבר שאיפשר לו לסייע לאנשים שהכיר עוד מהימים שניהל קורסים לשחייה. הוא סיפק להם אוכל, השיג בעבורם תעודות נדרשות והבריח אנשים מהגטו. בין האנשים הללו היו מאטיס ורוזליה ברלוביץ’. לפני המלחמה, בתם של הזוג, אלכסנדרה, היתה מגיעה לחוף הרחצה לעיתים קרובות. עתה כשביתם היה בתוך גבולות הגטו, ואצלב היה מביא להם לחם, בצל וריבה שקנה בתלושי מזון. אחרי שהמשפחה ברחה מהגטו בסוף מרץ 1943, היא הסתתרה במשך כשישה שבועות במפעל הסיגריות של אדון גושצ’ינסקי ברחוב ז’לזנה. נובינסקי הספיק להוציא אותה משם לפני שמישהו חשף אותה. במשך זמן מה הוא הסתיר את בני המשפחה בביתו שלו, אחר כך אצל אחיו, דיוניזי, ובהמשך הוא הסתיר גם את דוקטור ברלוביץ’ ואת דוקטור רפפורט בנמל על נהר ויסלה, ואת רוזליה יחד עם בתה בשכונת מלוֹצִיני. כשגם המקום הזה הפך ללא בטוח, ואצלב הציע למשפחת ברלוביץ’ להסתתר אצל מכריהם מלפני המלחמה. הם בחרו במשפחת מייקובסקי. הוריה של זופיה היו פעם מטופלים של דר’ ברלוביץ’.

ואצלב הלך לדירה של משפחת מייקובסקי כדי להציג בפניהם את המצב ולבקש את עזרתם. זופיה, בעלה מיֵיצִ’יסלב והאחות אַנטוֹנינה פּוֹפּוֹבסקה קבעו שהכי טוב יהיה להחביא את המשפחה אצל אנטונינה, שגרה בשכונת ביילני יחד עם אמה החולה. הנשים גרו בדירה בקומת הקרקע. היה להן חדר אחד נוסף, ללא מרתף תחתיו, וחלונותיו פנו לכיוון השדות. כך התאפשרה בניית מחבוא מרווח מתחת לרצפה. מייצ’יסלב, יחד עם בניו – אדם ויאנוש – החלו לבצע את עבודות ההכנה לבניית המחבוא. הם התקינו ברצפה דלת שניתן היה לנעול מבפנים במנעול. הם חפרו את הבור במשך כמה לילות. את האדמה, החול ושברי הלבנים שהוציא מייצ’יסלב, הוא היה מעביר לבנים דרך החלון, בשקיות של סוכר או קמח. על הדלת החבויה ברצפה העמידו את שולחן הכתיבה. כשהמחבוא היה מוכן, ואצלב הביא לדירה את בני משפחת ברלוביץ’. אחרי זמן מה הצטרף אליהם גם דר’ רפפורט.
מכיוון שאנטונינה עבדה במשרד רואי חשבון, היא שהתה במשך רוב הזמן מחוץ לבית. כדי להצדיק את הרעשים שנשמעו בדירה ביום, כמו צליל שימוש בכיור, אדם מייקובסקי היה בא לשם לאחר הלימודים בבית הספר.

הוא מספר: „אני יודע שלא הייתי אז בגיל שמאפשר קבלת החלטות עצמאיות לגבי מתן מקלט. את ההחלטה קיבלו ההורים והדודה שלי, אך גם אני הייתי מודע לתוצאות אפשריות של עזרה למשפחה יהודית. יכולתי לסרב כשאמרו לי שעליי לשהות איתם ולהסוות את נוכחותם בדירה שלכאורה עמדה ריקה. אני הסכמתי לעשות זאת באופן עצמאי והייתי מודע לכך שאני משתתף במעשה העזרה”.1

אדם היה מגיע לדירה של אנטונינה עם אחותו, קריסטינה, שהיתה משחקת עם אוֹלָה ברלוביץ’. אלכסנדרה מספרת: „אני זוכרת שהסתכלתי עצובה דרך הסדק שבין הווילון והקיר, בילדים המשחקים ברחוב. הם לא הצטרכו להתחבא”.2 יום אחד משפחת מייקובסקי הכינה בשבילה הפתעה יוצאת דופן: אדם בעצמו בנה קורקינט (הוא השיג מיסבים מהיכנשהו) ופעם בלילה אדון מייצ’יסלב מייקובסקי, יאנוש, אדם וקריסטינה לקחו אותי לשחק ולהשתולל בקורקינט. היום אני מבינה עד כמה זה היה מסוכן”.3
לאחר כשלון מרד ורשה, החיילים הגרמניים גירשו את תושבי השכונה לעיירת פּרוּשקוּב. חייל אוסטרי שהתלווה למשפחת ברלוביץ’ גילה בפניהם שהוא מתבייש בתפקיד שלו, ובסביבות כפר וִישניֶיבוֹ איפשר להם להימלט אל שדות תפוחי האדמה. הם ידעו שימצאו את מכריהם בעיירה בָּאבּיצֶה, שם היתה גרה אחותה השלישית של זופיה מייקובסקי. המשפחות מצאו זו את זו בבית שהיה שייך ככל הנראה לאדון דז’בינסקי. בחדר אחד גרו אז תשעה אנשים. הארון שעמד בפינה שימש כמחבוא מעולה.האנשים יכלו להסתתר מאחוריו כאשר הוציאו את הקרש האחורי. במחבוא השתמשו גם הפולנים, שחששו מפני השילוח לעבודות כפייה בגרמניה.
פעם קרה שלדירה פלש קצין גרמני, שהחל לערוך חיפושים אחר גבר שברח לו. הסתבר אחר כך שהאיש הסתתר בעליית הגג בבית. הקצין לא גילה את המחבוא מאחורי הארון. המשפחות חזרו לוורשה ב-18 בינואר 1918 והיו בקשר הדוק גם אחרי המלחמה.
ב-17 בפברואר 2003 מכון יד ושם העניק למייצ’יסלב, מיכׇלינָה מייקובסקי ואנטונינה פופובסקי תואר חסידי אומות העולם.

רשימת המקורות:

1. הקרן לוקס וריטס, אלכסנדרה ברלוביץ’ – ראה ספר Dzieci Holocaustu mówią
2. (חסר שם המחבר ומקום הוצאה), 2008.הקרן לוקס וריטס, העדות של אלכסנדרה ברלוביץ’-מאי עבור יד ושם,
   30.01.2002
3. הקרן לוקס וריטס, קורות חיים של אדם מייקובסקי, ורשה, ינואר 2002