מירה קבסוביצר והחבר שלה נמצאו באחת הרכבות שנסעו לטרבלינקה. הצעירים הצליחו לקפוץ מהקרון בקרבת כפר חולובקה. תוך כדי הבריחה, חייל גרמני ירה בנער למוות. מירה, שהכדור עבר לידה, שכבה על האדמה וראתה את שני החיילים עומדים מעליה. אחד מהם כיוון כלפיה את אקדחו, והשני עצר אותו בידו. מירה היתה יפה מאוד, ידעה גרמנית היטב ושיערה היה בלונדיני. היא התחננה בפני החיילים, והם נתנו לה ללכת. אך היא לא ידעה לאן ללכת – היא היתה לבד.

במשך שבועיים מירה נדדה ביערות ולבסוף הגיעה לעיר ביאליסטוק. היא היתה מותשת, רעבה וסבלה מקור. היא דפקה בדלת הבית הראשון ברחוב שיטרסקה. את הדלת פתחה מארינה קאזוצ’יק. היא הזמינה את מירה להיכנס , ונתנה לה לאכול, להתרחץ ולהישאר איתה. לאחר זמן מה החיילים הגרמנים החלו להכריז ברמקולים שעל אלה שמסתירים יהודים נגזר עונש מוות. כל המשפחה היתה בסכנה.

מארינה גרה אז עם בעלה ועם בנם זיגמונט. מאחר שחששה על חייהם, היא עזרה למירה למצוא מקום מסתור אחר. הן בחרו באישה, קרובת המשפחה בשם מאריה קאזוצ’יק, שגרה לבד בכפר יאנוביצ’ה בבית ליד היער.

באותה תקופה פרנצ’ישק קאזוצ’יק כיהן כראש הכפר ביאנוביצ’ה. הוא קיבל ממשרד המחוז פקודה להודיע לשלטונות על יהודים המסתתרים בסביבה. כשחזר הביתה גילה שאצל מאריה שהתה יהודייה שהדודה הביאה מביאליסטוק. הוא נמצא במצב קשה מאוד. פרנצישק אז הלך למאריה – כך זוכרת את הדבר בתו, רגינה:

„אבא התרגש מאוד, נסע לדודה ואמר לה – מה עשית? שלחת את מירה בגלל הסכנה והבאת אותה אלינו? מה עליי לעשות עכשיו? הוא שאל אותה למה היא העמידה אותו בפני החלטה קשה כל כך: עליו לבחור בין חייה של מירה לבין החיים שלו ושל משפחתו. הדודה אמרה לאבא – ההחלטה על גורלה של מירה היא שלך. אבא חזר הביתה עצוב, יודע שעליו לקחת החלטה קשה. הוא שאל את עצמו – האם עליו להסגיר את מירה לשלטונות המחוז או לא אם הוא יודיע עליה, הגרמנים יקחו אותה לטרבלינקה להשמדה. אבא היה אדם הגון וטוב לב. המצפון לא נתן לו לשלוח למוות בחורה צעירה ומלאת חיים. הוא החליט שלא להודיע על מירה לשלטונות. הוא אמר לסבתא מארישיה שלמירה אסור לצאת במשך היום מהדירה ואם יש צורך אז שתסתתר ביער”.1 הוא גם החליט לעזור לקרובת המשפחה ושלח לה אוכל, שאותו הייתה מביאה בתו. הוא חי בפחד ובלחץ מתמיד, אך הגרוע מכל היה עדיין לפניו.

יום אחד הגיעו חיילים גרמנים עם כלבים אל הכפר, והחלו לערוך חיפושים. כך רגינה מתארת את האירועים:
„שערו השחור של אבא האפיר. הוא היה מודע לכך שאם הם ימצאו את מירה אצל סבתא, הם יהרגו את כולנו, ואותו הראשון. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – הוא החזיק ביד את מחרוזת התפילה, הסתכל עלינו עם דמעות בעיניים ואמר – ילדים, אנחנו בסכנה גדולה, בואו נתפלל למאריה הקדושה שתציל אותנו. אנחנו כרענו ברך סביב אבא, הינו חמישה ילדים, וגם אמא איתנו, והתפללנו”. מאריה ומירה מצאו את עצמן במצב בעייתי מאוד. לא היה זמן לברוח ליער ומאריה לא ידעה איפה הכי טוב להחביא את הבחורה. בסוף היא הכינה בשבילה מחבוא בתוך תנור הלחם, שכיסתה במכסה והציבה עליו סירים עם מרק. ככה היא רצתה לבלבל את הכלבים. היא נעלה את דלת הבית במנעול והלכה לכנסייה עם מחרוזת התפילה בידה. כל הדרך התפללה להצלתה של מירה.

„ואולי באמת קרה נס, כי הגרמנים ערכו חיפוש עם כלבים בכל המבנים במשק, אך רק עברו ליד הבקתה של סבתא והמשיכו ליער”.

מירה היתה אצל מאריה עד שנת 1944 כשהאיזור שוחרר על ידי צבא האדום. אחר כך היא עזבה את פולין לצרפת ומשם נסעה לקליפורניה, שם נעלמו עקבותיה. אך יותר מאוחר הגיע אל הכתובת של משפחת קאזוצ’יק מכתב ממכון יד ושם עם הזמנה לטקס הענקת מדליית חסידי אומות העולם. ב-23 בנובמבר 2011 הנשים האמיצות כובדו בעיטור הישראלי הרם, בעקבות פנייתה של מירה.

רשימת מקורות:

  1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת רגינה לבוץ (הבת של פרנצישק), יוכנובייץ (ללא תאריך)