זיכרון ומזהה

מאריה וויצייך חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם (סטפנייה, היירונים ולונגין) בעיירה וייבו. בשנת 1941 בעלה פאבל נשלח למחנה אושוויץ על כך שסייע לפליטים פולנים. בשנת 1942 מאריה גורשה מביתה ועברה לגור בדירה קטנה בפרברי העיר.
יום אחד ב-24 בינואר 1945 מישהו דפק בדלת הכניסה מוקדם בבוקר. מאריה ראתה אישה חצי עירומה ששאלה אם גרים שם פולנים. האישה היתה פצועה, עטופה בשמיכה ולרגליה קבקבי עץ. היא דיברה צ’כית. מאריה הזמינה אותה פנימה, נתנה לה אוכל ובגדים וטיפלה בה. האישה התחממה ליד התנור וסיפרה לה את סיפורה. היא היתה אסירה במחנה בסלָאבָה שלונסקה ושמה היה ואלריה שטראוס.
ב-27 בינואר 1945 הגרמנים פינו את המחנה. מצעד האסירים הלך לכיוון אוסטווידה. האסירות שהיו חולות במצב קשה הוסעו על ידי אסירות אחרות במריצות. ב-23 בינואר, בשעה שתיים לערך, המצעד הגיע ליער בקרבת אוסטווידה. להוראת המפקד נבחרו 40 נשים שלא היו מסוגלות ללכת יותר. ואלריה היתה אחת מהן. המצעד המשיך ללכת והנשים החולות נשארו ליד היער. שמרו עליהן ארבעה שומרים. על כמה אסירות ציוו לחפור בורות באדמה במרחק כ-100 מטר. הנשים הובאו בחושך אל הבורות הללו בקבוצות קטנות, שש נשים בכל קבוצה. שני שומרים שמרו על הנשים ושניים אחרים ירו בהן. ואלריה היתה בערך במקום ה-17 בתור. הגרמנים ירו בה בגב אך הכדור לא הרג אותה. היא נפלה אל תוך הבור והעמידה פנים שהיא מתה. כשהשומרים הלכו להביא קבוצה רביעית של נשים ואלריה זחלה מהקבר והסתתרה מאחורי העצים. כשהשומרים עזבו אחרי שההוצאה להורג הסתיימה, היא רצה אל ערימת הקש הגדולה, שם היא שכבה בשעות הלילה. למחרת היא התחילה ללכת לכיוון האורות כי שערה שהם דולקים בבתים הסמוכים. כך היא הגיעה לדירה של משפחת וויצייך.
למחרת מאריה עטפה את ואלריה בשמיכה עבה, ויחד עם הילדים העבירה אותה במזחלת לביתה של יָאדביגָה וויצייכובסקה. לא היו לה תנאים בבית כדי להסתיר בו את האישה, ובדירה הסמוכה גרו שכנים גרמניים, דבר שהקשה על כך עוד יותר. יאדביגה וויציכובסקי היתה נזירה, אחות בעלה של אחותה של מאריה, ולפני המלחמה עבדה במוסד הסעד. כשעל המנזר שלה השתלטו הגרמנים, היא עברה לגור אצל המשפחה. מאריה וויציך ידעה שליאדביגה יש נסיון בטיפול בחולים ושתוכל לטפל באישה יהודייה הפצועה והמותשת. הנזירה אכן הסכימה לטפל בה. כשלמחרת מאריה והילדים עברו קרוב לבית בו שהתה ואלריה, היא זיהתה אותם דרך החלון והחלה לנופף ולאותת שיתקרבו. היא חיבקה את מאריה והודתה לה בבכי על הצלת חייה.
יאדביגה טיפלה בוואלריה עד שחרור העיר על ידי הצבא האדום. רק אז האישה הועברה לבית החולים וזכתה לטיפול רפואי של ממש. לאחר מספר שבועות היא הבריאה, ובתור אחות יצאה יחד עם הצבא לחזית, לכיוון ברלין. אחר כך התיישבה בפראג.
בעלה של מאריה חזר הביתה כשהמלחמה הסתיימה. מתוך חמישה עשר אנשים שנשלחו יחד איתו לאושוויץ שרדו רק שלושה.
כשהילדים שאלו את מאריה למה היא עזרה לוואלריה היא היתה תמיד עונה:
„הייתי עושה את זה בכל מצב, ועם כל החלטה דומה בעתיד לא הייתי מהססת, כי אני יודעת כמה החיים יקרים”.1
המעשה של מאריה יכול להיראות די קטן, אך יש לזכור שוואלריה היתה פצועה ומותשת אחרי החיים במחנה, ובמצב גופני ונפשי לא טוב. בקרבה גרו גרמנים, ומי יודע איך הם היו מתיחסים לאישה יהודייה. מאריה הצילה באותו יום את חייה.
ב-27 בנובמבר 1997 העניק מכון יד ושם למאריה וויציך תואר חסידת אומות העולם על העזרה שהעניקה לוואלריה.

רשימת מקורות:

1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת יוזף וויציך (ראיון עם מאריה וויציך מ-02.03.1970), וייבו, 10.02.1998.
2. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת יוזף וויציך (ראיון עם ואלריה שטראוס מ-21.12.1977), וייבו, 10.02.1998
3. הקרן לוקס וריטס המכתב מאת יוזף וויציך (עדות של מאריה וויציך מ-10.02.1998), וייבו, 10.02.1998
4. הקרן לוקס וריטס, הקלטת אודיו מס’ 811_2107 העדות של סטפנייה הרקט (הבת, עד הראייה) מ-20.06.2014.
5. הקרן לוקס וריטס הקלטת אודיו מס’ 811_2121 העדות של יוזף וויציך (הבן) מ-24.06.2014.