מָאריָה אוּרבָּן (מבית וָאבז’ִינצ’יק) נולדה ב-5 בדצמבר 1904 בעיר דוֹמבּרוֹבָה גוּרניצָ’ה. היא חיה בעיירה שביוֹנטניקי ליד ווֹדזיסלָאב. „משנת 1922 עבדה במשרד המחוז בוודזיסלאב, בפרווינציית קיילצה)”1. מאריה היתה אם יחידנית לארבעה ילדים. שני בניה פעלו בארגון הצבאי המחתרתי „ארמיה קריובה” (צבא המולדת) ובנותיה עזרו באספקת אוכל ליהודים הסובלים מרעב. בעלה של מאריה, סטאניסלב, נרצח ב-17 באפריל 1940 ביער קאטין. הוא היה קצין ביחידה הרביעית של חיל הרגלים מקיילצה.
ב-20 ביולי 1940 מאריה הושבעה רשמית כחברה בארגון המחתרת „האיחוד למאבק החמוש” שבהמשך הפך לצבא המחתרת „ארמיה קריובה” (צבא המולדת). היא היתה חברה בארגון זה עד ה-14 בינואר 1945, כשהצבא האדום נכנס לעיר.

מאריה עבדה במחלקה לרישום האוכלוסין במשרד המחוז, בעיר וודזיסלאב. היא היטיבה לנצל את התפקיד שלה: „[…] היא היתה מספקת אישורים מזויפים להפקת תעודות זהות על נייר מקורי, עבור אנשים ששלטונות הכיבוש רדפו אחריהם או לאזרחים ממוצא יהודי. התעודות שמאריה הפיקה איפשרו לאנשים שהנאצים חיפשו אחריהם לברוח מרודפיהם, ונתנו סיכוי ליהודים לשרוד את המלחמה”.2
מאריה היתה עוזרת לאנשים בכל מיני מצבים. בתה זוכרת מקרים אחדים. למשל, בבית משפחת אורבן הסתתרו שתי נערות יהודיות צעירות, שמאריה הכינה בעבורן את כל התעודות הנדרשות. הודות לעזרתה הנשים היו רשאיות לקבל „קאנקרטה”.

„בתור ילדה קטנה ראיתי איך הן שמחו מהתעודות ובאיזה חום הן נפרדו מאיתנו”.3
בעת המרד בוורשה מאריה הצילה אישה יהודייה – גברת גרוס ובנה, קובה. הבת שלה נרצחה בגטו ורשה. גברת גרוס היתה באה לעתים קרובות לבית של משפחת אורבן, אך מאריה העדיפה לשלוח אליה את בתה כדי שתמסור לה אוכל. יום אחד הבת אמרה למאריה שראתה גבר זר בדירה. אז נאמר לה: „הוא מסתתר כדי שיוכל לשרוד את המלחמה”.4 אדם זה אכן שרד. הפקיד שעבד באותו משרד עם מאריה היה מזהיר אותה לעתים קרובות שהיא עושה דברים מסוכנים עד מאוד, שמענישים עליהם בעונש מוות.
„מאריה אורבן הצילה בעבודתה זו קרוב ל-500 אנשים. היא עשתה זאת בחינם, כפטריוטית פולנית החברה בארגון המחתרת”.5
לאחר תום המלחמה היום מגיעים לבית של מאריה שרצו להודות לה על האומץ וסיכון חייה למען זולתה. ביניהם היה בין היתר היהודי אלקס לאינווב:
„[…] אני זוכר מקרה אחד משנת 1961 כאשר הגיע בלימוזינה קצין בכיר של חיל הים לשכונה שלנו, אל הבית של סבתי מאריה אורבן. אני זוכר את המדים הלבנים שמאוד הרשימו אותי. הקצין כרה ברך לפני סבתא ונישק את ידה, מודה לה על משהו שקרה בעבר. זמן רב לאחר מכן, סיפרו לי שסבתא הצילה את חייו”.
בזכרונותיו של הנכד – אנדז’יי מאזור – נשמר אירוע נוסף: אחרי המלחמה הגיעה אל וודזיסלב משלחת מישראל. היהודים ביקרו בבית של מאריה. „[…] הם דיברו עם סבתא שלי כאילו הכירו אותה היטב”.

מאריה אורבן נפטרה בשנת 1986. כל חייההיא נהגה לפי מצפונה. המעשים שלה נחרטו בלבבות ובזכרון של מאות האנשים להם עזרה.

רשימת מקורות

  1. הקרן לוקס וריטס, עדות של אנדז’יי מאזור (הנכד) ללא תאריך.