זיכרון ומזהה

מָאריין סיידנר נולד בשנת 1937 או 1938 בקרקוב כמשה יוסף סיידנר. הוא „זוכר במעורפל את הבית בשכונה צֵ’רבוֹנִי פרוֹנדנִיק בקרקוב, שם נולד, ובייחוד את הגינה הגדולה שבה קטף פירות ואת הגשר הקטן על הנהר בקרבת הבית. מתחת לגשר הזה הם הסתתרו בשעת ההפצצות”1 – אלה הן אסוציאציות אחדות שלו לגבי בית ילדותו.
הגרמנים תפסו את מאריין הקטן ואת אמו ברחוב. הם שלחו אותם לבית הסוהר „מוֹנטֶלוּפִי” בקרקוב, אחר כך לגטו ומשם הם למחנה פּלָשוּב. אמו של מאריין חששה ששניהם יישלחו למחנה אושוויץ. היא ביקשה ממאריה נָברוֹצקָה2 ומכומר אחד שיעזרו לה להציל את הילד. היא זרקה את בנה מתוך רכבת נוסעת, בתוך סל קש. למרבה המזל הילד לא נפגע.

מאריה אהבה אותו. כל הילדים שלה נהרגו במלחמה. היא קראה לו מאריין -שם הבן שלה. אחרי המלחמה, ב-1946, חברי הקהילה היהודית מצאו אותו ויחד עם יתומים יהודים אחרים הפנו אותו לבית היתומים בעיר זָאבּז’ֶה. כעבור שנתיים כל הילדים קיבלו אשרות כניסה למדינת ישראל. מאריין נבהל וברח לקרקוב, למאריה. אז גם נודע לושיש לו אחות, שעליה לא ידע דבר קודם לכן. בסוף הוא לא נסע לישראל אלא נשאר בפולין. כשמצאו אותו הפקידים, הם שלחו אותו בחזרה לבית היתומים, הפעם לעיר בּיֶילסקו בּיָילָה, שם שהה עד שנת 1949, שבה המוסד נסגר. משם העבירו אותו בחזרה לקרקוב.

בגיל 18 מאריין עלה לישראל והקים משפחה. יחד עם אישתו גידל שתי בנות ובן. כשהילדים גדלו הם עודדו את האב לחפש את השורשים שלו. אז הוא החליט על לנסוע לפולין.
כעבור כ-50 שנה הוא הצליח למצוא את אמו, שכולם חשבו שנרצחה באושוויץ, אך הסתבר שהיא היגרה להולנד. הוא פגש גם את אחיו ואת אחותו. מאריה נברוצקה האהובה שלו כבר לא היתה בחיים. היא השאירה לו את התצלום שלה עם כתובת: „בני האהוב שלי, אני נותנת לך את התמונה שלי כמזכרת לעולם. שלך, אמא, שאוהבת אותך תמיד”.3

רשימת מקורות

1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת רִישָרד בָּאבּזִ’ינסקי מ 25.01.2014, קרקוב
2. המאמר בעיתון Gazeta Krakowska מ 06.06.1995 מאת מ. M. Ziemianin