יָאן והֶלנה פילינסקי גרו בליטא. תחילה בקרבת גבול עם פולין, ולאחר מכן עברו למרכז ליטא, לעיירה בשם פונדלי. יחד עם ילדיהם (מָארֶק, יָאנֶֶק, יָאדביגָה ואירֶנה) הם חיו בחווה שלהם, לידזיוני.

יאן היה אדם בעל לב זהב, ופטריוט. הוא רצה לעזור, ולו למשפחה יהודית אחת. על תוכניתו של יאן נודע לחבר מהעיר וילנה, אדם בשם פּיֶצ’וּגין. הוא הכיר לו את גברת היימן ובתה אֶלז’בּייטה בת ה-15. פילינסקי לקח את שתיהן לחווה שלו ורשם אותן בתור שתי נשים פולניות מווילנה, שהוא מעסיק בעבודה חקלאית במשק.

יאן העסיק גם איש פולני בשם מָארָיין ציבינסקי שבא מכפר סקוֹמפּישקי שנמצא כ- 15 קמ’ מהחווה. מאריין מיד התאהב באלז’בייטה הצעירה, בעלת השיער שחור – והיא בו. בבית ביקרה גם מדי פעם בתו השנייה של גברת היימן, יאדביגה, שבאה לקבל אוכל. הנערה התחבאה בווילנה. למרבה הצער כעבור שנה נגמרו החיים השקטים בחווה.

יום אחד הנשים נסעו לבקר את ציבינסקי. לקראת ערב הגיעו לחווה שלו בלידזיוני קצינים גרמנים. מישהו מהשכנם הלשין עליהם וגילה שגברת היימן ובנותיה לא פולניות ולא ליטאיות. הקצינים ערכו חיפושים ודרשו שימסרו להם את הכתובת של הנשים. יאן אמר שהעובדות שלו נסעו לכמה ימים לביקור משפחתי בווילנה. הגרמנים סגרו את יאן ואת בנו מארק בן ה-14 באחד החדרים, ובמטבח חקרו את הלנה והילדים האחרים. הלנה שידעה גרמנית התחילה לדבר עם הקצין. באותו זמן לחשה לבתה יאדביגה בת ה-11 לקפוץ דרך החלון כשאף אחד לא מסתכל ולרוץ למשפחת ציבינסקי, להודיע על החיפושים. יאדביגה אכן קפצה מהחלון והסתתרה בין השיחים, שם חיכתה עד שאחד הקצינים יתרחק, אחר כך זחלה אל המרעה, קפצה על אחד הסוסים ורכבה דרך היער לכפר סקומפישקי.

הנערה מסרה לציבינסקי שחייבים לברוח כי הגרמנים מחפשים אחריהם, והתעלפה מהתרגשות כשעוד עמדה בדלת. הקצינים, שלא מצאו את הנשים, לקחו איתם את יאן ואת מארק, העבירו אותם לעיירה פונדלה וכלאו אותם במרתף קר וחשוך. הם חקרו אותם ללא הפסקה ושאלו על הכתובת של העובדות. כעבור שבועיים מארק חלה. כשיאן החל להתפלל בקול רם ולצעוק, אחד השומרים הליטאיים אמר שבמצב כזה מותר להם לחזור הביתה כי אין רופא במקום. וכך קרה. גברת היימן ובנותיה לא חזרו יותר ללידזיוני. הן הצליחו לברוח ברכבת מהתחנה בסקומפישקי. משפחת פילינסקי עברה לגור בדוֹבֹרֶה מֶיאסטוֹ. הם לא חשבו שייפגשו עוד פעם את הנשים שהסתירו.

בשנת 1953, בדלת הבית של משפחת פילינסקי דפקה גברת היימן, שמצאה אותם דרך הצלב האדום. הסתבר שאחרי המלחמה היא התיישבה בישראל. היא שאלה איך היא יכולה להודות להם על שהצילו אותה. הלנה השיבה שהעיקר שכולם הצליחו לשרוד ושלא חסר להם כלום, ורק ביקשה לא לגלות לאף אחד שהיהודיות הסתתרו בחווה, כי אנשים בעלי נכסים נחשבו אז ל”אוייבי העם”.

רשימת מקורות:

  1. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת אירנה קראוסה (הבת), אולשטין, 18.01.2014
  2. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת אירנה קראוסה (הבת), אולשטין, 20.01.2014
  3. הקרן לוקס וריטס, המכתב מאת אירנה קראוסה (הבת), אולשטין, 26.01.2014
  4. הקרן לוקס וריטס, הקלטת אודיו בקשר להלנה ויאן פילינסקי, העדות של אירנה קראוסה (הבת) מיום 27.08.2013